מפוחלץ בלי נשמה

אז נפלתי על השכל כשהייתי קטן, זה קורה. לכולם זה קורה. הפילו אותי מהמרפסת של הקומה השניה, או התשיעית. שברתי יד בגיל שנה. שברתי גם את הגב. את הרגליים, את הגולגלת. את המוח שברתי, וזה לגמרי בסדר. זה קורה להרבה. אני לא מאשים את אמא שלי כל יום שעובר בזה שאני מטומטם, מפגר. אימבציל בלי דעת. ואני לגמרי לא נוטר טינה לגבי זה שהיא הרשתה לדוד שלי לנסות עלי פעלולים מיוחדים. כמו בסרט פעולה הוא עשה לי, מיקם מצלמת גו פרו על הקסדה ושם אותי על האופנוע. פעם שמעתם על תינוק בן שנה ויומיים שרכב על אופנוע? מעל תהום, תוך כדי שהוא עושה סלטה באוויר? אז דוד שלי לא מומחה גדול לפעלולים. במיוחד כשהם מבוצעים מעל תהום, ובוא נגיד שאחראי על סרטי פעולה הוא כבר לא יהיה. אבל אני הייתי עכבר הניסויים, שפן הניסיונות. את השכל שברתי בגלל זה, נפל לי כל המוח. את האונה הימנית איבדתי, גם את השמאלית. ואף אחד לא עזר לי לחפש אותן. קראתי אחריהן בכל העיר, צרחתי את השם שלהן ברחובות. שמאלית! ימנית! אבל הן ברחו ממני, השמאלית הייתה בצד ימין והימנית בשמאל והכל כבר התבלבל לי במוח. והרי אין לי מוח, הוא נפל לי. וזה בכלל לא אכפת לי למען האמת, זה לא מעניין אותי. אז אומרים קליפה ריקה, קונכיה בלי שבלול. מפוחלץ בלי נשמה, מה לא שמעתי? בארוחות משפחתיות הדודים מדברים על ספרות, על מדע על אומנות וטריקים של קוסמים. על איך שדוד שלי העיף יונה מהכובע, יונת שלום לבנה. והיא חזרה עם ענף של זית וכולם מחאו כפיים. ואני לא הבנתי על מה מדובר. הרי אני דפוק, אהבל. ראש כרוב חסר תבונה. הפילו אותי מהחלון של הקומה החמישית, או השביעית. נפל לי השכל ואבד לי כל המוח. והאמת? האמת שדיי טוב לי ככה.