מוזיקה באוזניות

לפעמים יש רגעים כאלה, שאתה מסתכל במקרה לתוך אושר של אחרים. זה קרה לי היום, והרגשתי שונה. היא הקשיבה באוזניות לשיר שהיא אהבה, פתאום היא בכתה מאושר.
לא ידעתי מה היא שרה בלב שלה, ומה היו המילים המדויקות שנגעו לה במיתרים בלב. כי תמיד יש משפט, או קובץ הברות, שמשפיעים עלינו ומזכירים לנו רגע חשוב – זה מוכח מדעית, ויש מושג כזה. אבל ידעתי שזכיתי לראות רגע אינטימי בחיים של מישהו אחר. רגע חיובי, וזה די נדיר.
זה כל כך אנוכי אבל אני חייבת רגע לגלוש בחזרה לעצמי בשביל להבין כמה דברים.
בזמן האחרון אני מתקשה למצוא אותי. אני. בגוף ראשון. קשה לי להפריד את מי שאני, מההשתקפות, הבבואה, גרסה אחרת של עצמי כשאני עם אחרים. שאני מנסה להשתוות אליה, בשביל כולם ואף אחד באותו הזמן.
עוד לא הגעתי בתהליך הארוך הזה למצב שבו אוכל לשתף עם אחרים אושר אמיתי. אבל אפילו ההצצה הפשוטה הזאתי, לתוך מישהו אחר, ריגשה אותי ודחפה אותי לשתף. הוציאה אותי מאזור הנוחות שלי עצמי. כן, אני!
אני צריכה להיפתח, אני מתארת לעצמי שאני אצליח, עם האנשים הנכונים ובזמן הנכון. אני כל כך שונאת קלישאות אבל יש בזה משהו. היום הבנתי מה הביטוי "כשזה יבוא אתה תראה" אומר באמת, חשבתי שזאת ערימה של חירבוש קיטשי.
הפתיע אותי, אני מודה. זה תפס אותי לא מוכנה. אני יודעת שגם היא, אותה החברה. זה מפחיד לשתף, והיא כל כך אמיצה וחזקה. אני רוצה להיות בשבילי, בשביל להיות בשבילה.
מה שהיה הכי מפתיע, היה שרגעים אחדים לפני, כולנו ישבנו וצחקנו, והיא הלכה הצידה ובכתה, מעצב. מתארת לעצמי שעוד מחשבות, עוד חרדות, היו עם הבכי. אני מקווה שהיא השתחררה מהמשא הנפשי, מהמתח הזמני, שלכולם יש, וכולם לא רוצים שהוא יחזור.
לבכות זה פעולה מביכה, במידה מסוימת לא רק אותי, אבל הוא משחרר במידה מסוימת אצל כל אחד הורמונים מיוחדים כאלה, שנשמעים כמו השקט אחרי הסערה. לעיתים התחושה הזו גוברת על האחרת והבכי כבר לא מביך…
אני מרגישה אושר סמוי בעצמי. אני אמנם צעירה אבל הרבה עבר לי מול העיניים, והספקתי לצחוק ולבכות ולכתוב את זה. אבל לא לשתף. באיזשהו שלב בגיל יותר צעיר, משהו בי נסגר. אנשים היו רעים. הם עדיין רעים. רק השבוע נתקלתי בבנאדם רעיל שחשבתי שהכרתי. רציתי למות מבושה, וקיללתי אותו בלב על זה שהוא מעיז בכלל להגיד לי שלום. אני עדיין שונאת אותו (או אותה). אני מתארת לעצמי שעם איך שהכרתי אותו, הוא לא התקדם הרבה, לפחות מבחינה סוציאלית. אני מצטערת בשבילו, אני מקווה שימצא את המוזיקה באוזניות שלו.
ובמובן מסוים זה האושר שלי. חס וחלילה לא חוסר ההתקדמות של אותו בן אדם, אלא המציאות שבה אני עכשיו, בלעדיו.
שבה אני יותר בריאה משהייתי. שבה יש לי יותר חברים. חזרתי לצחוק ולהנות, ולשמוח, למרות שכל אותם אנשים שעזבו, בין אם מרצון או מכוחות הטבע, כבר לא איתי, אני לא שוכחת אותם. אני לא מוחקת שום דבר חשוב בהיסטוריה של הראש שלי.
פעם הבעיות שלי נראו לי כל כך לא… שוות? מהותיות? רלוונטיות? למה צריך בעיות?
ואז הבנתי, עם הרבה רצון להמשיך הלאה, ריבים עם עצמי ולבסוף השלמה, שהבעיות האלה משפרות את איכות החיים העתידית שלי. וגם אם אני לא רואה את זה עכשיו זה יבוא, אתה תראה.
תראו אותי, היום ראיתי אושר בחיים של אחרת, ונהייתי מאושרת בשבילה, והרגע הזה היה צעד גדול יותר מכל מהפך נפש שאי פעם אדחיק.