מבירא עמיקתא לאיגרא רמא
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
לא נראה לי שהמסע לפולין, זה שכולם חוו ואני כמו ריחפתי מעליו, נפל עדיין, ואני לא יודעת אם זה יקרה מתישהו. אולי זה לא. ואני אצטרך להשלים עם זה וזהו.
היה היום טקס עירוני לשואה ולגבורה. וכמו תמיד היו אותם שירים קבועים ואותן מנגינות וכמובן ריקוד בעל אותן תנועות. והייתה שם מישהי שסיפרה את סיפורו של אחיה הבכור, הוריהם, שתי אחותיה המתות, ואחיה שנולד ממש על הספינה אקסודוס.
הסיפור היה כמובן מעניין מאוד ועוצמתי, כשנקודת השיא הייתה בסוף הטקס, כשכל המשפחה עלתה לבמה. ציפיתי לראות, כמו בכל שנה, עשרה אנשים עומדים ומתחבקים, כמה בני נוער עומדים לידם, וילדים קטנים שאחוזים בחוזקה בידי הוריהם.
אבל לא כך היה.
היו שם לפחות 30 אנשים; משפחות מרובות ילדים ומלאות בכל טוב. כשהם עלו לבמה הם עלו בזרם בלתי פוסק, וכשכולם נעמדו שם, ליד התמונות והזכרונות וגדרות התיל מפלסטיק, כולם- ואני מתכוונת ל כ ו ל ם- מחאו כפיים.
כן, כן, בדיוק כך. מחיאות כפיים.
ואלה לא היו מחיאות כפיים רגילות, הו לא, היה זה עדר סוער של כפות ידיים המוטחות זו בזו בחוזקה. חוזקה שאין מקורה באלימות, אלא באהבה ובחיבוק, והיידים אינן ידי איסור וכעס, הן ידיים של אנשים אוהבים, מקבלים ותומכים. של בני נוער בחולצות תנועה שונות, בעלי דעות שונות ואופי שונה- אבל כולם יושבים שם ביום ההוא ומוקירים כבוד, ומעבירים את זעקתם הדוממת של המיליונים שנרצחו רק כי היו אחרים. ולא משנה מה הדעות שלנו: ימנים, שמאלנים, ומה שביניהם- כולנו צריכים להסכים שלרצוח זה לא הפתרון. אף פעם. מאז, ולעולם ועד.
וכשעמדנו שם והקשבנו, לבבותינו רועדים ועינינו נשואות לשלושת האנשים האדירים האלה, שהקימו את המשפחה הזאת בעשר אצבעותיהם, חשבתי על שתי אחיותיהם שמתו. חשבתי על זה שהמשפחה האדירה בגודלה שעומדת לפנינו הייתה יכולה לגדול פי 2. חשבתי על זה שכל אחד מהיהודים שנטבחו יכל להביא אחריו משפחה כזאת, ורק אז הצלחתי, במתי מעט, להבין את גודל האסון. ברצח מיליוני האנשים האלה הנאצים לקחו את חייהם של כל הנרצחים – ושל משפחותיהם הבאות לבוא. וזה פשוט אכזריות. זאת פשוט חוסר בשפיות דעת. זה פשוט טירוף לחשוב שיש לך את הזכות למנוע מכל כך הרבה אנשים להתקיים. בסוף נאומו של האח הוא הודה שהוא מתרגש מאוד, ושאת כל מסעו עשה בשביל להוכיח לרוצחים שהם כשלו. שאין להם כוח עליו ועל משפחתו ועל עמו ועל אף אחד יותר. קולו נשבר. היה לו קשה לשאת את זה, וגם לי.
אחר כך פצחנו בשירת התקווה, כשבעיני כולנו דמעות. ובשורה "להיות עם חופשי בארצנו" צעקתי מתוכי את כל המסע הזה.
להיות עם. לא סתם קבוצת אנשים- אלא קהילה ענקית, עם מאוחד ומאוגד.
חופשי. לא נשלט, לא מפוחד ולא כלוא תחת כלוב המוות שטוו הנאצים.
בארצנו. במקום בו לחמנו והקמנו מדינה מאפס. במקום שהוא שלנו ורק שלנו, ושאין לאיש זכות לערער בו על קיומנו.
תגובות (0)