להגיע לפצע הפתוח

פסיעות קטנות מובילות אותי: שקולות, מדודות טיפה רועדות, מפחדות. אני בוחרת בעצמי, אני בוחרת בלב שלי שיוביל אותי בחיים האלה. אני בוחרת להאמין באנשים, בטוב שבהם, בכוח שלי. זה קשה לי מאוד, אני מרגישה את השיניים חורקות, את המאמץ ללכת כנגד כל מה שאני מאמינה בו. הבנתי, זה מכבר, המלחמה שלי, לפחות בחלק זה של חיי, היא לא אני נגד העולם אלא אני נגד עצמי.
אני בוחרת לשים את עצמי, את רגשותיי ותחושתי בצורה ערומה לעיני כול. אני בוחרת לפרוס את עצמי הכנה והאמתית לשיפוט, למשפט, מתוך ביטחון כי מה שיש לי להציע זה המון ומספיק. לפחות מספיק בשבילי.
אני פוסעת בחצי חיוך, עם מבט ישר כלפי העתיד ועם רצון לחוות כל שנייה מהרגע הזה ממש. אני עושה את זה בדרך המעוותת והנכונה שלי. אמרו לי זה מכבר, אופי מרוקאי ומראה אשכנזי. משוגעת וקשובה לסירוגין.
אני מנסה לסגור את מה שפתוח. שולחת הודעות לאנשים, מספרת להם על עצמי ועל כך שהם לא צריכים לענות כי אני את הסגירה שלי עשיתי. אני לא מאמינה שהם יענו כי אני לא מאמינה בהם, או באף אחד לצורך העניין. אבל הם עונים, עונים יפה. נותנים לי לסגור את הדלת בהנפה עדינה. אני נשארת אסירת תודה וחיוך מטפס על שפתי.
אני חושדת כל פעם כשמישהו שואל לשלומי, ככה סתם. לא מאמינה שזה סתם, תמיד יש סיבה, מניע. לא מאמינה בחברות.
אני מקלפת את החומות שלי כמו קילוף גלד בחוסר סבלנות. אני נולדתי מוכנה ועדיין נראה כי אף פעם לא אהיה מוכנה. אני מחזיקה את הדמעות כל פעם שאני מצליחה לתלוש את הגלד שהצטבר במשך חיי. אני לא זקוקה לו יותר. אני רוצה לטפל בפצע הפתוח. לסגור אותו כך שייהפך לצלקת שאינה מכאיבה.
אני מתמודדת בגאווה עם כל מה שזורקים עלי, יודעת לתפוס ולשחרר ואפילו אומרת תודה. תודה רבה שהגעתי לרגע הזה.