להבות.

הלהבות ריצדו ביום האפל ההוא. מאז היא הייתה יושבת בביתה הצנום, בוהה בקירות הלבנים כסיד. היא מקשיבה בחולמניות ברעש המכשירים מסביבה, הטלוויזיה תמיד מפזרת את אורה ברחבי ביתה הקטן. הם חשבו שהיא משוגעת. הם חשבו שהיא צריכה ללכת, למשפחתה. הם לא האמינו בשיטתה, לשרוף את הזמן ולחכות לדברים. לא היה לכם אכפת. הם עמדו כצד כצופים ושתקו. היא הייתה מסוג האנשים ששמים אליהם, כי היא תקועה בחלל. עומדת, נותנת לכולם להתעלל בגופה, לדחוף אותו לכול עבר. שערה הצבוע בסגול בוהק, נתן לה הילה סגולה שבלתי אפשרי לא לשים לב אליה. הם לא היו מדברים. רק מחשבות היו רצות במוחם. עד ניסיון ההתאבדות הראשון. הוא כלל 10 בקבוקי אקונומיקה. 2 סכינים. אחד מטבח קטנה והשנייה כפולה בגודלה. ודם. הרבה דם ארגמני, עם ריח מבחיל של ברזל זחל מימנה. החוצה. אל אוויר העולם. אחר כך היא כבר נכנסה לאשפוז. חודשים על גבי חודשים היא הייתה שומעת את תקתוק מכונת האינפוזיה שהייתה מעבירה למערכת מזון. כי היא לא הייתה טורחת לזוז ממקומה. הם לא הבינו אותה. גם בחיים לא יבינו. בחודשים האלה גם כמות נכבדת של רופאים היו מנסים לדחוף למוחה, כול מיני משפטים דלוחים שהיו אמורים לשדר אופטימיות, וכך חוזר חלילה. ביום מין הימים, באחד הבקרים הטובים, האור נשפך ברחבי חדרה. שבו שכבה לבד, מבודדת מהשאר. לא ברור למה, היא תמיד הייתה צופה בילדים הולכים, חוזרים וחדשים. אבל הפעם באמת לא היה אף אחד בחדרה. ציוץ הציפורים נשמע, וכשהפסיכולוגית פתחה את הדלת בחוזקה. הכול נפל כמגדל קלפים לא יציב. היא פסעה לעברה, לעבר המיטה היחידה שנשארה. בידה דף לבן עליו מודפסות אותיות גדולות ושחורות. זהו היה מכתב השחרור שלה.
בפעם הראשונה, חיוך קלוש הופיעה על שפתיה. בזמן שיצאה מבית החולים, (לא שהיה לה אכפת למה הוציאה אותה) שיערה הסגול נצץ בשמש, וכולם היו עדים לראותה מחייכת. כולם היו עדים לראותה לא הולכת שפופה, קונה עוד כמה שקיות של חטיף מלא שמן. הם, אלה שרצו שתלך, אלה שלא האמינו בה עכשיו עומדים שפופים. אולי היא חייכה חיוך מזויף, אבל היא החליטה שבהמשך הוא יהפוך לאמיתי.