לבד בעיר פריז

שלום אני קירה בת 23 זה סיפור שאני כותבת מאז בהיותי בת 10. זה יתחיל הכל ממשפחתי בהיותה לא במצב כלכלי גבוה, תמיד חלמנו ליהיות ביחד עם כל המישפחה בחול או לפחות לבקר את בני הדודים שגרים בברלין… אני אז הייתי בכיתה ה' למדתי אני רק על ציונים שלא מצאו חן בעיניים של ההורים. לאחי ג'סי לאומתי היו הישגים ממש טובים בלימודים הוא היה תלמיד מצטיין, אבא שלי עבד בעבודה יחסית קשה שהיתה בקושי עוזרת לנו…. אימי ישבה בבית מפחינת בריאותה, אז לאסוף סכום כסף מסוים לכל המישפחה לטיסה כמובן שלא אפשרי! וכך החיים "קלים" המשיכו עוד 10 שנים, ובהיותי בת 20 וג'סי בן 25 אחרי הצבא כבר היתחתן כיום הוא אב לילדה בת 3 אילנה. כיום בשנת 1994 בבית רק אני ואבי כמו שאמרתי מקודם אימא שלי הייתה חלשה בבריאות…. והינה שאני עומדת לסיים לשרת בצבא קיבלנו הזמנה מדודים שגרים בברלין, הזמנה זו הייתה מאחותו של אבא שלי. אחרי 4 חודשים ביום שני מוקדם בבוקר אני ואבי כבר עומדים בשדי תעופה הגיע תורנו להיכנס למטוס, אבי ניכנס – ופיתאום אני לא יודעת איך המטוס כבר זז ממקומו, זה היה בשעה 5 בבוקר וכך בלי פניקה בלי שום דבר נגיטיבי נישארתי בשדי תעופה עד שעה 7 בערב. הרבה להסביר מה קרה…… אבל זו דרך להצלחה!!!! מאותו יום אני עובדת כדיילת העבודה ממש מתאימה לי, עבדתי כך במשך שנה. והינה יום אחד ניגש אלי המנהל של שדי תעופה ומושיט לי מעטפה, אמרתי לו "סליחה אדוני מה זה?" והוא רק חייך אלי במבט מאושר והלך. היתיישבי על כיסא וראיתי שזה כרטיס לפריז לי למתנה במיוחד ממנהל שדי התעופה. יהינה הגיע יום מלא שימחה ואושר שהיני יושבת לי במטוס… והינה לראשונה אני עם כף רגלי דרכתי על אדמה אחרת…. וכך עברה עוד שנה, ורק תישאלו אותי מה לא היספקתי לעסות… היספקתי הכל!!! אז אינה אני בת 22 קניתי בית בפריז קרוב לשדי תעופה של פריז והמשכתי לעבוד כדיילת.. אחרי זמן מה פגשתי…. שזה כיום בעלי אדוארד, חלפה עוד שנה והינה תיראו איך הזמן טס כבר 3 שנים אני עובדת כדיילת בעלי עובד במיפעל לייצור מחשבים וכיום אנו מחכים ביחד עם בעלי לתינוק….. ומאז תאמינו או לא, לא שמעתי כלום מאבי, אולי ניתראה איתו בעזרת ה ' למעלה….. אני מקווה שזו ההיסטוריה שתוביל אותכם בהמשך שנים רבות, ותיקחו מזה רק את הדוגמאות הכי טובות – כי זה הרי…. סיפורי הצלחה!!!!!!!!