לא חותכים מים

היא מרימה את הסכין למעלה ביד יציבה, ובדחף חזק תוקעת אותה, אך הסכין לא פוגעת! הסכין המזוגזגת לא עושה כלום! היא כולה נוטפת זיעה, היא כולה רטובה. היא כועסת, כל כך כועסת והזעם גואה בה כי הסכר שלה פשוט נפרץ. בכל ניסיון שלה לפגוע עם הסכין אפשר לראות את השנאה שלה, לוחשת לה לנסות עוד פעם, פועמת בכל גופה ומסרבת בתוקף ללכת. המבט שלה בעיניים מוצף ברגשות מסובכים ומעורבלים אחד עם השני. היא זוכרת כל מילה ותנועה שעשו לה, שפגע בה כל כך הרבה. נמאס לה מכל זה, היא רוצה שזה יפסיק! עכשיו הסכין משרתת אותה והיא והסכין כבר גוף אחד, שרוצה לעשות רק דבר אחד – לפגוע. אין יותר רחמים, אין יותר התנצלויות ואין יותר חברים, יש רק את הכעס שמנחה אותה לעשות, להפסיק להשלים עם הדברים, ולהתחיל מלחמה.
היא מרימה את הסכין שנית, ותוקעת אותה אפילו יותר חזק. למה. היא. לא. עושה. כלום?!?!
למה, את שואלת?
כי את אומנם הסכין החזקה והמושחזת, אבל אני, אני מים. כל ניסיון של הסכין לפגוע ולהרוס את המים, עובר כלא היה. המים, אני, נשארים אותו הדבר. שום דבר אינו יכול לפגוע בנו. הכל בא ומנסה בכח ובשנאה, תוקע סכין, תוקע חץ, תוקע חרב או כל דבר אחר. אבל אני מים ואני תמיד חוזרת לצורתי הקודמת – חסרת צורה. אין לך שום כח נגדי – כמה שתאמרי ותצעקי עליי, כמה שתתלונני על ההתנהגות שלי, כמה שתרביצי לי ותכי ותכי ותכי… ולא יקרה לי כ ל ו ם. פעם ההשפעה שלך עליי הייתה מסוגלת לגדולות ואני לא הייתי מים, אלא חמאה. ואת יכולת לחתוך ולאכול ממני כמה שרצית, כאוות נפשך. אך לא עוד. אני כבר לא רכה וחסרת יכולת כמו חמאה; אני גם לא סתומה וראוותנית כמו בטון; אני מחושבת, נבונה ופיקחית, אני שמה לב למה שקורה סביבי, ובנוסף אני גם מבינה וסבלנית – אני מים.