חיי כוכת קטנה פרק-2

בדרך הביתה עם כול החברים הרגשתי ממש טוב, היית בין החברה ודיברתי עם כולם הרגשתי ממש חלק מהם. "אז זואי, מה הצבע האהוב עליך?" שאל טימי, "אממ זה באמת משנה?"- "כן, אני קראתי מחקר שמספר שהצבע האהוב על בן אדם אומר עליו מי הוא"- ובכן זאת בעיה, כי אני עיוורת צבעים"
פתאום הייתה דממה לכמה שניות, לא יוצא הרבה פעמים שאני מספרת שאני עיוורת צבעים כי אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזאת. "ממתי את עיוורת צבעים?" שאל זיו, "מתמיד, זאת אומרת נולדתי עיוורת לגמרי ושהייתי בת חודש הראייה שלי חזרה אבל בלי צבעים", "ואו אז את אף פעם לא ראית צבעים" אמר לני "כן" עניתי קצת מובכת, מנסה לחשוב על נושא אחר. "אז מה עם המשפחה שלך, הם אמורים לבוא לארץ גם?" שאל לני, "אממ המשפחה שלי לא בדיוק יודעת שאני פה…"
"מה זאת אומרת?" שאל סול, "בגיל 11 אני ברחתי מהבית ומאז לא חזרתי הביתה"
"ויש לך אחים או אחיות?"- "אממ לא בחיים, אממ הייתה לי אחת והסתבר לי שהיא אחותי התאומה, אחרי שברחתי מהבית גרתי ברחוב לכמה חודשים ואז פגשתי ילדה בשם עדי, היא הייתה בגילי ואני תאמת התאהבתי בה" שתקתי לכמה רגעים והסתכלתי על הפנים שלהם, הם לא היו נראים מזועזעים מזה שסיפרתי להם את זה אז המשכתי. "הייתי אתה שנתיים ויום אחד אני הלכתי לספריה העירונית כדי לקנות כמה ספרים, ושם ראיתי על אחד השולחנות תיקייה ועליה שם המשפחה שלי ,בלום,
פתחתי את התיקייה ושם ראיתי את אילן היוחסין של המשפחה שלי, עדי הייתה אחותי התאומה ולידה היו עוד שתי מקומות לתמונות שהיו חסרות שזה אומר שיש לי עוד שני אחים, כנראה שההורים שלי הפרידו את אחיי בלידה, בגלל שעדי לא זוכרת את ההורים שלה בכלל, הדבר היחיד שהיא זוכרת זה שהיא תמיד גרה ברחוב." "אוקי" הפסיק אותי אדם "רגע, זה לא הסוף, אחרי שעיכלתי את זה שאני ועדי אחיות אני רצתי מהר עם הדפים של האילן יוחסין לעדי כדי שתיראה ואז קראה הדבר הכי נורא שיכול לקרואת, אני ראיתי את עדי נירצחת מול העיניים שלי."-
"ואו, אוקי אז… מה שאת אומרת בעצם זה שאת ברחת מהבית בגיל צעיר והתאהבת באחותך התאומה ובאותו יום שגילית שהיא אחותך היא נרצחה, זה חתיכת סיפור." אמר רומאו
"אז למה ברחת בכלל מהבית?" שאל מייקל- "בבית שלי הכינוך הייה מאוד מאוד קשה, אני נולדתי למשפחה עשירה, הלכתי לבית ספר אבל לא היו לי חברים מפני שההורים שלי הרחיקו מימני את כולם כדי שאנשים לא יקלקלו אותי, למדתי בבית לשיר ולנגן על פסנתר מגיל 4, גיטרה מגיל 5 וכינור מגיל 6,למדתי לנגן רק מוזיקה קלאסית כול מוזיקה אחרת נחשבה למרד בשבילם, בבית טופלתי על ידי מטפלות, ההורים שלי לא היו לפעמים חוזרים הביתה יומיים שלמים והם אף פעם לא סיפרו לי במה הם עבדו, ובלילה אבא שלי הייה מרביץ לי עם שוט על הגב שעות ארוכות, בגלל זה ברחתי"
"ואו, עברת חיים ממש לא קלים זואי" אמר לני בצער, "אני רק רוצה שתדעו אתם החברים הראשונים שלי, אף פעם לא הייה לי משהו לדבר איתו או לספר לו דברים"- "אנחנו שמחים שלהיות כאן בשבילך זואי" אמר סול בחיוך.