זרע

בעייני כולם היה נראה בני זרעון רגיל לגמרי. הוא היה מנומס, תלמיד טוב וילד שקט וממושמע. על פני הדברים לא היה נראה שיש איתו כל בעיה. בני היה מסוג הזרעונים שממעיטים לדבר, הוא בקושי תקשר עם הוריו או עם שאר בני משפחתו, אך אף אחד לא ראה בזה שום סימן למצוקה, שכן היה זה טבעו של בני מאז ומעולם.
לאמיתם של דברים הייתה לבני בעיה – כל חייו הוא הרגיש חסר ערך, מיותר, ועכשיו יותר מתמיד. בבית הספר כל שעשה היה רק ללמוד, חיי חברה לא היו לו. הוא היה יושב לבדו בהפסקות וחוזר על החומר בינו לבין עצמו או משחק בטלפון. כשהיה חוזר הביתה היה מסתגר לו בחדר ועושה שיעורים או שומע מוזיקה. הוא חי כך זמן מה, עד שחייו נראו לו תפלים ומשעממים לגמרי. היו זמנים בעבר בהם הצלחתו בלימודים הייתה לו לנחמה, אך לאחרונה הוא הפסיק לראות בלימודיו משמעות, הוא לא ראה בהם מטרה בפני עצמה או משהו שייתן לחייו נופך של חשיבות (ולמרות זאת, הישגיו בלימודים לא ירדו).
יום אחד עבר בני על יד התהום המפורסמת שבפאתי העיר ומצא שם התקהלות של אנשים. "מה כולכם עושים פה?" הוא שאל את אחד האנשים שעמדו על סף התהום. "זוהי התאבדות המונית." ענה לו האיש. בני החליט להצטרף, סוף-סוף הוא יהיה חלק ממשהו. הוא המתין שם עם שאר האנשים עד שהחליטו כולם לקפוץ. הוא צנח יחד איתם. הצניחה הייתה ארוכה, בדרכו מטה הוא עבר בין נקיקים ומנהרות, עד שלבסוף פגע גופו בגוף כדורי גדול. כעבור תשעה חודשים הוא יצא משם, עדיין חי, ויותר מזה.