הצלחה חלקית לנערה ההיא ששם – ביוגרפיה

הנערה ההיא ששם, שצוחקת עם כל חברותיה וחבריה, נראית נהנית מכל שנייה מחייה, ומחייכת מאוזן לאוזן כבת המזל הגדולה בעולם, מסתירה סוד אפל. סוד כל כך אפל, שאם יתגלה חייה ישתנו, ויחזרו להיות אותם החיים הריקניים והאפלים שהיו בעבר. והנערה הזו היא אני. לא הייתי מצליחה לעשות זאת, להמשיך לחיות, ללא עזרתה של אמי. היא עזרה לי ותמכה בי בזמנים הקשים, ובתור בת המשפחה המצומצמת היחידה שיש לי, היא עשתה הרבה מעבר למצופה ממנה. אני בת יחידה במשפחה, ואבי עזב אותנו כשהייתי בגיל הינקות ומאז לא ראינו את פניו. רגע, קפצתי יותר מדי בסיפור, אז אתחיל מההתחלה.

לפני חמש-עשרה שנים נולדתי למשפחה מוזרה מעט – אבי ואמי לא היו נשואים, אבי הכניס את אמי להריון במהלך מסיבה ששניהם היו שיכורים. אני לא אכנס לפרטים, במיוחד גם שנודע לי על כך רק לאחרונה, אבל משפחתי לא נוצרה מתוך נאמנות ואמונים בין בני זוג, אלא בין זוג אנשים לא אחראיים. לאחר שאמי נכנסה להריון, אבי הסכים לתמוך בה ולהשאר לצדה. שני הורי ציפו נואשות לבת והכינו את כל הדברים להולדת בתם, אך ההפך קרה.

אתם יכולים להתחיל לנחש את הסוד שלי עכשיו.

משהתברר להורי שנולד להם בן, הם התאכזבו מאוד. אמא המשיכה לגדל את בנה כראוי, אך אבי, כאמור, שנה לאחר מכן עזב את משפחתנו ופניו לא נראו מאז. אמא גידלה את בנה, עמית, בצורה הטובה ביותר שניתן לגדל ילד. היא דאגה לי, היא עזרה לי, היא תמכה בי, ממש כמו שאמא אמורה להיות. אבל עם כל החיים הטובים האלו, תמיד חייב לקרות משהו רע. אולי כתוצאה מחוסר אב ומעודף אמהות, התנהגותי והמראה שלי נעשו נשיים למדי. כל יום חזרתי מבית הספר מוכה בפניי, בזרועותיי, ובכל חלק חשוף בגופי. כל יום הייתי מתמודד עם מילים כמו 'ילדה', 'הומו', 'בחורה', 'כוסית'. כל יום הייתי צריך לחזור ולהעמיד פנים שהכל בסדר.

"חמוד שלי, מה קרה לך בעין?" היא שאלה, מודאגת.
"אל תדאגי, אמא" אמרתי לה. "לא קרה כלום"
"זה נראה די רציני" היא השיבה בדאגה. "אתה בטוח שהכל בסדר?"
"כן, אמא" אמרתי, ספק מתבייש, ספק מפחד לומר את האמת.

עם חלוף השנים, התקווה שאולי ההתבגרות תהפוך אותי לגברי יותר, שפחות אנשים ימצאו סיבה להכאיב לי, התבדתה. קולי מיאן להתחלף, גופי מיאן לצמוח, ונשארתי אותו ילד נשי, עכשיו נער, והכאב לא נפסק. המצב נשאר חשוך ורע כפי שהיה, עד כיתה ז'. בפתחה של כיתה ז', אמי הציעה את הרעיון ששינה את החיים שלי.

"אני לא יכול עם זה יותר" אמרתי לאמא. "אני לא יכול עם זה שאני צריך לפחד כל יום"
"אתה חושב שיש פתרון לזה?" היא שאלה.
"למען האמת" אמרתי לה בייאוש. "לא. את יכולה לחשוב על משהו עכשיו?"
"אם מרביצים לך כי אתה נראה כמו בחורה" היא אמרה. "אז למה שלא תהיה אחת?"

עברנו דירה, עברנו בית ספר, והתחלנו חיים חדשים במקום חדש. אבל במקום הזה לא קראו לי יותר בשמי הקודם, עמית, אלא קראו לי בשמי החדש שתאם את זהותי החדשה – איילת. אמא למדה אותי איך להתלבש ולהתנהג כמו נערה, איך לרפד את החזייה בשביל לדמות חזה נשי, ואיך להתאפר במידה הנכונה. היא הבטיחה לי שאם אהיה נערה משכנעת כך ייפתרו כל הצרות שלי, והיא צדקה, בערך. התחברתי עם הרבה ילדים חדשים, וכבר עכשיו יש לי כמה חברות טובות מאוד.

"היי" אמרה הילדה בהפסקה הראשונה בבית הספר החדש. "את הילדה החדשה, איילת, נכון?"
"כן" הנהנתי בחיוך. "מה שמך?"
"נוגה" חייכה הילדה.
" היי נוגה" חייכתי אליה. "מה את עושה היום?"

החברות ביני לבין נוגה חצתה גבולות. היינו עושות הכל ביחד, פשוטו כמשמעו. היו לי חברים וחברות טובים אחרים, אבל אף אחד מהם לא היה באותה רמה שלי ושל נוגה. נהנתי מאוד להיות נערה, והבעיות שלי נפתרו סוף סוף. לא היו מרביצים לי, היו אוהבים אותי ומתחברים איתי. הרגשתי כאילו נולדתי לחיות ככה, וכי הייתי צריך להוולד ילדה. לאחר שנתיים כנערה, בתחילת כיתה ט', אמא שלי הציעה הצעה חדשה, ששנתה את חוקי המשחק.

"איילת, חמודה" אמא חייכה אלי. "הייתי רוצה לשאול אותך שאלה. עברו שנתיים מאז השינוי, ומאז את קורנת ובוהקת מאושר. רציתי לשאול אותך, את מרגישה שאת שמחה מהשינוי בגלל החברים שלך, או בגלל שאת שמחה פשוט להיות אישה? את יכולה לחשוב על זה"
"בהתחלה הייתי שמחה פשוט שנפתרו הבעיות שלי" אמרתי לאחר הפוגה קלה. "אבל עכשיו, אני לאט לאט יותר מרגישה שאני אמורה להיות ככה, אבל אני מפחדת שהסוד שלי יתגלה"
"את יודעת שאפשר לפתור את זה?" היא אמרה. "אני מכירה רופא שיכול לתת לך זריקות מיוחדות שיגרמו לגוף שלך להפיק יותר הורמונים נשיים, ולכן… לא תצטרכי לרפד יותר את החזייה שלך"
"אמא, את רצינית?" שמחתי. "אני אקח את ההצעה הזו בשמחה!"

ומאז, כפעם בשבוע אני נוסעת לרופא שלא אסגיר את פרטיו ומקבלת זריקות מיוחדות. תשעה חודשים עברו וצמח לי חזה טבעי. אני כבר לא מרפדת יותר את החזייה, וכפי איך שאני נראית עכשיו אף אחד לא יידע מה קרה. אני ממשיכה לבלות עם חברים ולהנות איתם, אבל אף אחד מהם כרגע לא יודע על עברי. אני מעדיפה את זה ככה, לעכשיו. ולמרות כל השלווה הזו בחיים, תמיד קיים הפחד הגדול שמישהו יגלה ושחייך יהרסו עוד פעם.

הנערה ההיא ששם ממשיכה לצחוק ולשמוח, ולמרות החיוך הרחב המרוח על פניה היא חרדה מבפנים. אולי מישהו יראה משהו מחשיד מתחת לחצאית? אולי מישהו יציץ לחדרה? כמה זמן עליה לחיות בפחד הזה? מה יקרה בעתידה? עם העתיד הלא ידוע והעבר שעדיף שיישאר סודי, מה שהכי חשוב לנערה ההיא ששם הוא ההווה, ההווה של לחיות, לצחוק, ולהנות בגוף המתאים, ובחיים המתאימים.