הפשע המאורגן של אבא

כשהייתי ילד ממש קטן אי שם בתחילת שנות השבעים, לא היו טלביזיות בבתי החברים בקיבוץ!
היו כורסאות ושולחנות גדולים, היו דודי נפט בחוץ ומקלטי רדיו גדולים שניצבו על שידות רחבות, ואם הוריך ממש אהבו מוסיקה וידם יכלה להשיג, אז היית בר מזל מספיק להקשיב לתקליטי פלסטיק גדולים על גבי הפטפון. היכן כן נמצא מקלט טלביזיה? באחד הצריפים, בחדר לא גדול במיוחד בשכנות לספרייה ולחדר המוסיקה.
היו שעות שהיו מיועדות יותר לנו הילדים, אחרי הצהריים או בשעות הערב המוקדמות, כשרשות השידור הגישה לנו את "עולמו של וולט דיסני", או את "בית קטן בערבה", או לחילופין את "טלפלא". בשעות הערב המאוחרות ובשעות הלילה, היו מצטופפים המבוגרים בחדר הטלביזיה הקטן וממלאים אותו לעייפה, במיוחד בשעת הגשת "מבט לחדשות". בערבי חמישי, בעת שידורי משחקי הכדורסל של מכבי ת"א, לא ניתן היה לדחוף אפילו סיכה זעירה פנימה, ובכל סל נוסף של ברודי או ברקוביץ, היה גג הצריף מתרומם לגובה ומאבד עוד אריח בשובו מטה חזרה. היה זה בעת הלינה המשותפת, כך שלא הייתה שום בעיה עבור ההורים לנטוש את הבית בערב וללכת לצפות בטלביזיה.

לא כל יום הרשה אבי, לאחיותיי ולאחי ולי, ללכת לצפות בטלביזיה בצריף המשותף ביחד עם חברינו.
אבא היה איש משפחה והשתדל להקפיד מאוד על ליכודנו. לעיתים, לא עזרו התחינות והבכיות, נאלצנו להפסיד סדרת טלביזיה פופלארית, לטובת ארוחת מנחה משפחתית שכללה טוסטים לוהטים עם גבינה צהובה ועגבנייה, או עוגת תפוזים מבית מדרשה של אימא, בלוויית ספל נס קפה חם. את מקומה של סדרת הטלביזיה האהובה, תפס תסכית רדיו מותח או לחילופין תכנית המתיחות השבועית של יהודה ברקן, ששודרה בתחנת "קול השלום" שעל ספינתו של אייבי נתן. לעיתים, את מקום הרדיו תפסו התקליטים של להקת אבבא שהתנגנו להם על הפטיפון בבתינו הקט.

יום אחד כל זה השתנה.
באנו הביתה כרגיל והמתיחות בין אבא לאימא הייתה בשיאה. כשקרבה השעה לתחילת השידורים של אחרי הצהריים, נראה היה לנו שבאותו יום לא "נזכה" לשעת איכות משפחתית, ולכן די מובטח היה הסיכוי לצאת ולבלות עם החברים. בבוא השעה המיוחלת, פסק הוויכוח בין ההורים כך: "מצידי, את יכולה לצאת מפה. אבל הילדים נשארים איתי!" כשסיים אבא את דבריו ואנחנו נותרנו פעורי פה, אימא יצאה מהבית כועסת. אבא מיהר לנעול את הדלת אחריה, ולסגור את כל החלונות ולהגיף את כל התריסים בבית, ולקינוח, אפילו הסיט את כל הווילונות. אנחנו ידענו שאין טעם לשאול מה ולמה. צריך לחכות ולראות מה ילד הרגע הבא, והרגע הבא לא איחר להגיע. "מהיום, ילדים, חסל סדר חדר הטלביזיה בשבילכם. רוצים לראות טלביזיה? נשארים כאן ורואים." הבטנו, אחיי ואני אלה באלה, ולא הבנו כלום. כעבור רגע יצא אבא מחדר השינה שלו ושל אימא, ובידו קופסה גדולה עטופה בשמיכה. הוא הניחה על השולחן באמצע הסלון והרים את השמיכה מעלה. לעינינו המשתאות התגלה מקלט טלביזיה שמסגרתו חומה, מבית היוצר של פירמת metz. אבא הניח על גבי המקלט אנטנה לא גדולה, בעלת בסיס עמידה, ולאחר שחיבר את התקע לשקע החשמל ושיחק מעט בכפתורים, החל מניע את האנטנה בסבלנות לכאן ולכאן, עד שנקלטה על המסך תמונה בהירה לחלוטין, לפחות לכמה הדקות הראשונות.
"דבר אחד אני רוצה שיהיה ברור לכולכם." פתח ואמר אבא, "אף לא מילה אחת לחבריכם אודות הטלביזיה שלנו, ברור?!"
"למה?" שאל אחי התמים. "אתה לא רוצה שנתגאה בך, אבא?" אבא עמד לענות לו תשובה פסקנית ומהירת חמה שהוכנה מבעוד מועד, אבל דווקא המשפט האחרון ציננו ואפילו החמיא לו.
"לא, לא בשלב זה. עדיין מוקדם לפרסם בקיבוץ שיש ברשותנו טלביזיה פרטית." ענה, בנימה מפויסת-משהו.
אחרי מספר דקות, בשעה שאבא ניסה שוב ושוב למצוא את התמונה שחמקה לה מהמסך, שאלה וורדית, אחותי "ולמה אימא הלכה כועסת? למה היא לא נשארה בבית לראות טלביזיה איתנו?"
"כי אימא שלכם פחדנית. זה למה!" היא רצתה להוסיף ולשאול לפשר דבריו, אבל אני, הבכור באחים, מייד תפחתי קלות על כתפה ורמזתי לה לחדול מלחקור בעניין.

רגשותינו, אודות "בעלותנו" על מקלט טלביזיה פרטי אצלנו בבית, היו מעורבים.
מצד אחד התרגשנו מאוד והיינו גאים בעצמנו, ש"הנה, אנחנו עושים היסטוריה", כמו שנהג אבא לומר, "ומקדמים את קיבוצנו צעד נוסף לחיק העולם הנאור." כילדים, הייתה בנו אפילו איזו שמחה לאיד, שלנו יש טלביזיה בבית בעת שלילדים אחרים אין. אך מצד שני, דווקא אותה השמחה לאיד חשפה פן הפוך. הצטערנו שהיה עלינו לשקר לכולם ולהסתיר מהם סוד גדול ושמור.
"מה קרה לכם שהפסקתם לבוא לראות טלביזיה?" כך נשאלנו כל אח בתורו על ידי הילדים בני גילנו.
התשובות היו רבות ומגוונות. החל מ"סתם… לא יוצא." דרך "אבא שלנו מקפיד לאחרונה יותר על המשפחתיות", וכלה ב "הטלביזיה לפי דעתו של אבא משחיתה את הנפש, אז הוא לא מוכן שנלך יותר."

אימא מצידה, נכנעה די בקלות לגחמותיו של אבא. היא הבינה שלא תוכל להתמיד ולצאת מהבית בכל יום. הרי אם היא תצא כך בשעות קבועות, לפרקי זמן קבועים, בסוף עלולה היא עצמה לעורר את חשדו של ציבור החברים. ובדיוק מזה היא חששה. עוד היא הבינה, שאין לרשותה שעות רבות להיות במחיצתנו הילדים. בסופו של עניין, אלה היו כמה השעות ביממה, בהן יכלה לבלות איתנו בטרם יגיע זמן ההשכבה חזרה בבתי הילדים.
היא חדלה לנטוש את הבית, בכל פעם ששלח אותנו אבא "להחשיך את הבית כהוגן", אבל התיישבה בפינה מהורהרת וסירבה לתת ידה ל"פשע המאורגן" שהתרחש אצלה בבית.
מאוד ריחמתי עליה. לאט-לאט חדלתי מלהתעניין בנעשה בטלביזיה ומחשבותיי נדדו אל אימא, שנאלצה להיקרע בנינו לבין עקרונות השיתוף והשוויון. לא העזתי לנקוט עמדה ולקום ממקומי ולעבור לשבת עימה. כי בפעמיים הבודדות בהן ביקשתי לעשות זאת, הרים עליי אבי את קולו בשאגה רמה."שב במקומך ואל תזוז! אם אימא מתעקשת לבודד את עצמה ממשפחתה, זו הבעיה שלה. אל תהפוך את זה גם לבעיה שלך!"
ענן של קדרות העיב על משפחתנו ועל סלון בתינו הקטן.
שוב לא היינו משפחה מאושרת ומלוכדת שנהנית לשבת בצוותא, ובכול, כך נראה, אשם היה מקלט הטלביזיה החדש.

יום אחד, בשעה שצפינו כהרגלנו בשידורי אחרי הצהריים, התדפק מישהו על דלת הבית. אבא חש להנמיך את עוצמת הקול במקלט, והיסה אותנו לבל נוציא הגה מפינו. כמו משפחה במחתרת הבטנו דוממים אלה באלה וחיכינו.
"מנחם, רוחמה, אנחנו מוועדת המזכירות, אפשר להחליף איתכם מילה?" קרא קולו של ארהל'ה גינוסר מבחוץ. אימא שתקה תחילה בחשש, אבל אחר כך קמה ממקומה, ובנחישות מפתיעה הודיעה לאבא כי היא אינה מתכוונת להוסיף ולהתחבא. בעוד הדפיקות בדלת מוסיפות להישמע, החלו הורינו בדין ודברים קצר, כמעט נלחש אך מאוד מוחשי. בסיומו הורה אבי לכולנו להסיט את הווילונות, להגיף חזרה את התריסים ולפתוח את החלונות לרווחה. הוא ניתק את חוט החשמל מן השקע, עטה את השמיכה על מקלט הטלביזיה, אחז בו והרימו משם ישר לחדר השינה.
"ילדים, לכו לכם לחדר הטלביזיה ותשאירו אותנו המבוגרים, לבד!" הורה לנו אבא, אחרי שפתח את דלת הבית והכניס בנימוס את חברי וועדת המזכירות חמורי הסבר. יצאנו וסגרנו את הדלת אחרינו, אבל בשום אופן לא התכוונו להרחיק לכת משם. יצר הסקרנות והדאגה להורינו, דאגו להשאירנו בסתר ממש מתחת לחלון בתינו הפתוח, בין שיחי הנוי.
השיחה, שהחלה מתנהלת בשקט יחסי ובדיון תרבותי ונינוח, מיהרה להתלהט והגיעה לטונים רמים. היה זה אבא, אותו שמענו צועק בקולי קולות ודופק שוב ושוב באגרופו על גבי השולחן. חברי הוועדה, אורחינו, בעיקר ניסו להרגיע אותו ולהשיבו למסלול ההידברות, ואת קולה של אימא כלל לא שמענו. קולה, כך חשבתי לי, נשמע דרך נוכחותה שם בראש מורם.
כעבור שעה קלה, אחרי שקולו של אבא שכח מעט ונראה שהדיון התנהל על מי מנוחות, נראו חברי הוועדה ובראשם ארהל'ה גינוסר, יוצאים מהבית כשהם נושאים עימם בידיהם את מקלט הטלביזיה שלנו.

בימים הבאים שבנו לחדש ימים כתפארתם.
שוב הורשינו מדי יום לצאת לצפות בטלביזיה בצוותא עם יתר חברינו, ונראה כי איזו לולאת חבל שאיימה לחנוק את גרוננו, הוסרה מעימנו לצמיתות. בסתר ליבינו ובנינו לבנינו, האחים והאחיות, הודינו לחברי וועדת המזכירות ששחררו אותנו מעונש הבידוד, לו גרם מקלט הטלביזיה.

פעילות ענפה מסוג אחר החלה רוחשת ובוחשת לה בסלון בתינו, מדי יום בעת לכתנו.
לקח זמן עד שהבנו שאבא הקים אצלנו את "הקבוצה לקידום הכנסת הטלביזיות הפרטיות לבתי החברים". בקדחתנות וללא ליאות, עמל אבא לגבש רוב גדול שיביא לביטול דמוקרטי של האיסור הקיים בקיבוץ, ויאפשר סוף-סוף לכולם לצפות בסלונם הפרטי בסדרות הטלביזיה, מבלי להסתיר דבר ומבלי לעבור על החוק. אימא לא התנגדה לו. להיפך, לשמחתנו היא ארחה איתו את מעגל הבאים מדי יום, שגדל והתרחב עד שכמעט לא נותר מקום בבית.
גם בנינו, הילדים, הלכו והתגבשו להם שני מחנות יריבים. המחנה האחד היה שייך לאלה שתמכו בחוק הקיים, והם הרבו לצטט את הוריהם בכך ש"הימצאותן של הטלביזיות בבתי החברים, יגרע מקיום חיי חברה משותפים ויותיר את כל האנשים סגורים בבתיהם." ואילו המחנה השני, שהתנגד לו, ושבמרכזו נחשבנו אחיי ואני לגיבורים, קרא ל"הסרת החוק הרודני הקיים, ונתינת האפשרות לחברים לבחור אם להישאר בביתם או לצאת החוצה בכדי לצפות בטלביזיה, שהיא הרבה יותר ממכשיר חשמלי נטו, אלא אשנב לעולם החיצון!"
מלבד וויכוחים קולניים בבתי הילדים ובחצרות המשק, הגיעו העימותים גם לחדר הטלביזיה עצמו, שכאילו ביטא עבור אנשים מסוימים את מהות העניין כולו. נראה היה שכל הקיבוץ כולו התגייס לעניין וכולם כיוונו לתאריך אחד, לערב האסיפה הכללית שתדון כולה רק בנושא הכנסת הטלביזיות לבתים.

יום האסיפה המיוחלת הגיע.
כרגיל במחוזותינו, נקבעה האסיפה למוצאי השבת. תכונה רבה הייתה סביב משפחתנו במשך כל יום השבת עצמו, חברים מ"מחנהו של אבא" הלכו ובאו אלינו תומכים ומעודדים ותופחים על שכם, לאות הצלחה ב"מאבק הצודק".
לפני לכתנו לישון לקראת ערב, אסף אותנו אבא בבית לומר לנו כמה מילים. "ילדים, הלילה יקום דבר בקיבוצנו. ראוי שתיזכרו את המעמד הזה לכל ימי חייכם, כי יחד איתכם נעשה כאן הלילה היסטוריה!"
הוא היה נרגש כמו שמעולם לא ראיתיו קודם, וקצת חרדתי לשלומו. 'מה יהיה אם חלילה יוחלט שלא להסיר את האיסור הקיים? מה יהיה אם יתברר בסיום האסיפה, שרוב החברים עדיין מתנגד להכנסת הטלביזיות לבתים?'

אף ילד לא יכול היה לעצום עין באותו הלילה. תחילה, היה זה בגלל המתח העצום בו היו נתונים ילדי שני המחנות גם יחד. אבל יותר מאוחר בשעת חצות הלילה פלוס או מינוס, היה זה בעקבות שמחת הניצחון מחד, או מיגון הכישלון מאידך.
לא אמתח אתכם יתר על המידה.
ברגע מסוים, באה שומרת הלילה אלינו לבית הילדים, ממש כמו שהבטיחה לנו בתחילתו של הלילה, ובהתרגשות ניכרת בישרה לכולנו, כי אסיפת החברים החליטה על פי תוצאות ההצבעה, כי מעתה אפשר יהיה להכניס מקלטי טלביזיה לבתי החברים!
השמחה הייתה רבה בקרב "מחנה המנצחים" כמובן, ופחות ב"מחנה המפסידים", ככל דמוקרטיה מתוקנת.
באחת האסיפות שבאו אחר כך, הוחלט על הקצאת סכום כסף מקופת הקיבוץ, לשם קניית מקלטי טלביזיה חדשים לכל בתי האב בקיבוץ.
ואכן, בתוך מספר חודשים יכלו כולם להתפאר בטלביזיות חדשות, ואפילו חדישות ובצבעים, שהוצבו ברוב הדר בבתיהם.
גם משפחתי קיבלה מקלט טלביזיה חדש. את מקלט ה- metz הישן תרם אבא למחסן הריהוט הציבורי.
ואני אזכור תמיד, איך משפחתי הרימה את נס המהפכה הטלביזיונית בקיבוצנו.
"כי הנה עשינו היסטוריה, וקידמנו את קיבוצנו צעד אחד נוסף לחיק העולם הנאור!"
כפי שאבא נהג לומר.