העציץ שרצה להיות סומו

ביפן, לא כל כך רחוק מסנדאי, בבית נחמד עם קירות מבמבוק ונוף להררים מושלגים, גדל לו צמח נוי חינני ודקיק עם עלים ירוקים כמו של במבוק- עציץ קטן ונחמד, שחי בתוך גביע חרסינה קטן.
הוא היה הקישוט היחידי בבית, וטיפלו בו יפה.
מי טיפל בו בעצם?
סיי-לונג, לוחם סומו מפורסם מאוד ביפן! הוא היה שמן, וגדול! עצום! ענקי! פניו היו מצומקים ועיניו היו צרות, שיערו היה אסוף לפקעת תמידית, ומראהו היה מעורר בעתה, בכל מקרה- גם כאשר היה מסתובב עם חלוק ברחבי הבית.
אך חברו העציץ, ידע באמת, כי ליבו של סיי-לונג היה רך כמו הבטן שלו, והוא אהב צמחים עד מאוד. כל יום הוא היה משקה אותו בהקפדה אוהבת, תולש בעדינות עלים רקובים, והיה אפילו מפנק בדשן מלכותי! ולעיתים היה אפילו שר לו שירים לפני השינה!
הוא היה מלטף את עליו של העציץ ושר שיר יפני ידוע:
היו היה הפעם, ביפן המופלאה,
לוחם סומו גדול, שביטנו מלאה.
כל יום היה אוכל- אורז וגם עוף,
ומי שאיתו התעסק- היה עלול לחטוף.
אך היה הוא איש דגול,
העריצוהו כל העם.
ניצח בכל תחרות-
וגביעים קיבל הוא גם.
והילדים; קטנים, גדולים-
רצו להיות כמוהו,
אמר להם המפורסם:
“כדי להיות סומו…
.צריך יום יום להתאמן, ולא להתייאש
לאכול המון מזון- גם טופו על האש.”

העציץ אהב מאוד מאוד כאשר סיי-לונג היה שר לו, ובעקבות השיר, ובעקבות הצלחתו ההולכת וגדלה של מטפלו האהוב- השתוקק אף הוא בעצמו להיות לוחם סומו!
לא מעט פעמים היה מציץ בסיי-לונג, מתאמן בחדר הגדול שהיה לו בבית- ומשנן בלילה, כאשר סיי ישן, את הצעדים והתרגילים.
זה לא היה קל- הוא נאלץ להיאבק בכרית, ואף אחת מהכריות שהיו בבית היו רכות. כולן היו קשיחות, ופעם אחת הוא כמעט סדק את הגבעול.
הוא איבד לא מעט עלים בדרך, וכן.. בסופו של דבר, שבר את אחד מענפיו הדקיקים באחת הפעמים.
סיי-לונג, המתפלא, היה מטפל בו למרות שתהה מניין העציץ האהוב שלו היה נפגע כך.

העציץ הבין מהשיר שלמרות תרגוליו בלחימה, הוא צריך גם לאכול ולהשמין.
ופעם אחת קרא את “המאחורה” של שקיות הדשן לצמחים.
“מומלץ לשים רק מעט לכל צמח” היה כתוב “אזהרה! השתמשות מופרזת תגרום לגדילה מוגברת ולא נחוצה של הצמח”
המילים הקסימו אותו.
באחת הפעמים שבהן שם לו סיי-לונג את הדשן הטעים, הוא פנה לענות לטלפון שצילצל. ניצל העציץ את ההזדמנות, ונתן דחיפה לשקית. דשן רב נשפך לתוך האדמה, והעציץ מיהר לבלוע אותו.
הוא נהג לחזור על הפעולה שוב ושוב- עד ליום שבו לא הרגיש טוב. כשהביט על עצמו במראה- הוא עדיין היה כחוש, ועליו נהיו כהים,כבדים ואבסים עד לעייפה.
הוא הרגיש רע מאוד, והבין כי עודף הדשן רק הזיק למצבו.
אחרי חודש- הוא הביט בשנית על השתקפותו במראה, והבין כי מדשן הוא אינו יכול להשמין. כמו סיי-לונג. וככל הנראה, הוא לא יכול להשמין כלל..
הדבר ציער אותו, אבל הוא זקף את ראשו די מהר- הבין העציץ כי אסור לו להתייאש בגלל שאינו משמין. הוא יהיה לוחם סומו- רזה! והוא אפילו יצליח בכך! יהיה אשר יהיה!
הלוחם בשיר הידוע אמר להתמיד- ולא להתייאש.
אמנם לא יהיה טופו על האש, אבל עם האמונה, הכל אפשרי!

אחרי מספר חודשים, בהם העציץ ובעליו התאמנו בלחימת הסומו שלהם- הודעה מרגשת שימחה מאוד את סיי-לונג.
אמרגנו למקצוע, הודיע לו כי הוא התקבל להשתתף בתחרות הלאומית לסומו; אך למרות זאת- הוא יאלץ לעבור דירה קרוב מאוד למקום של הטורניר.
סיי-לונג מעט התאכזב- אבל תוך שבועיים, יחד עם עציצו האהוב- הוא עבר לטוקיו.
ביתו החדש אמנם היה קטן יותר, אבל יוקרתי לא פחות מהקודם. אולי מעט יותר עירוני, אבל לא רע בכלל.
ומאותו יום- פנה סיי לתחרויות ,עלה ועלה שלבים ונצח לא מעט יריבים.
את כל התחרויות ראה העציץ בטלויזיה החדשה שלמד בעצמו להפעיל, וצפה בגאווה כיצד סיי-לונג האהוב מנצח וזוכה לשבחים.

אך יום אחד, ביום האחרון לתחרות- משהו רע קרה לסיי, והוא הפסיד בתחרות ל צ’י-קונג האכזר.
הייתה זו התחרות האחרונה, והם הפסיקו אותה באמצע כדי לטפל בסיי המסכן.
העציץ המבוהל ראה את בעליו מובהל למרפאה הקרובה, וגונח בכאב כאשר גילו ששבר את רגלו.
הצמח הנועז כיבה במהירות את הטלויזיה, ובשלוש קפיצות מהירות הגיע לעדן החלון, ומשם זינק החוצה- לעבר עדן החלון של אולם הספורט בו התקיימה התחרות.
הוא מיהר, בעודו שומע כבר את קולותיו המעומעמים של הכרוז שייתכן ויתקבל פה ניצחון טכני לצ’י-קונג; ירד במדרגות, החליק על המעקים, הגיע לקומה הנכונה- נכנס בבת אחת למרפאה- ותלש מתחתוני הלחימה של סיי את פתק הלוחם שלו- והדביק אותו בחיפזון על כלי החרסינה שבתוכו צמח.
הוא פרץ, מוכן לכל- לתוך האולם ונעמד מול צ’י קונג האכזר.
כל הקהל עצר את נשמתו והכרוז הצווח:
“תראו את זה!! בפעם הראשונה בהיסטוריית הסומו, עציץ נוי משתתף! ולא רק זה- מול צ’י-קונג האכזר! והביטו!! יש לו את פתק הלחימה של סיי-לונג- זה אומר שהוא נלחם במקומו!! אלוהים אדירים!!”
העציץ התעלם ככל שיכל מקריאותיו המלהיבות של הכרוז, וכיווץ את אגרופיו בזעם מול יריבו החדש.
צ’י-קונג היה הרבה יותר מגודל מסיי, ופניו היו הרבה יותר מפחידים.
הוא הביט בו, ממרומי שומניו ואז פרץ בצחוק.
“עציץ!? מולי??? הא! הא! הא! הא!”
העציץ רתח מזעם, גם כי צ’י לגלגל עליו, וגם כי הוא שבר את רגלו של בעליו האהוב- הפעם הוא לא יוותר.

השופטים הביטו זה בזה מבולבלים- אך לבסוף החליטו לתת לכל זה צ’אנס. הם צלצלו בפעמון והקרב המשיך.
צ’י-קונג לא היסס- הוא מיד פתח בנחיתה על הבטן מעל העציץ, אך העציץ- בגלל היותו צנום וזריז, התחמק מימנו, ולא ספג שום מכה.
הקהל הריע בהתלהבות, וצ’י-קונג- שהיה בטוח כי ינצח מיד- הופתע לגלות כי הקהל אוהב את יריבו הטיפשי, ורתח מזעם.
הוא התרומם על רגליו הקצרות, ובשאגה גדולה- זינק שוב לעבר העציץ. אך גם הפעם פיספס.
ולא רק זה- עציצנו האהוב ניצל את ההזדמנות, וקפץ על גבו של צ’י.
הקהל מכא כפיים, והעציץ נופך לכולם לשלום. מתרגש על מאוד כי חלומו הכמעט בלתי אפשרי- סוף סוף מתגשם.
צ’י קונג לא קם, והשופטים נתנו לעציץ נקודה אחת.
הקהל שאג בשנית. העציץ לא האמין למראה עיניו, אך הוא היה צריך- כי באותו רגע שלא היה מרוכז- צ’י קונג קם בבת אחת והעיף אותו מגבו השמנוני.
העציץ נחת על גבו, ומעט אדמה נשפכה על הרצפה. הוא הביט בדמותו הכבירה עד להחריד של קונג, המתקרבת אליו- צוחקת במרירות- ותופסת בכף ידה את גבעולו הכחוש של העציץ.
הקהל עצם את עיניו ובלע אוויר בבהלה כאשר צ’י-קונג תלש לעציץ מספר עלים בחוסר רחמים.
סיי-לונג מהמרפאה קרא בדאגה.
העציץ, בולע בלית ברירה את הכאב, הבין כי תוך זמן קצרמר מאוד- הוא כבר יהיה שבור לשניים כמו קיסם אחרי השימוש.
ולמרות שגופו התעוות מהכאב הנוראי- הוא אימץ את כוחותיו, ובעט עם כלי החרסינה שלו- היישר בפרצופו השמנמן והתפוח של קונג.
קונג צווח והפיל את העציץ.
והעציץ, כולו רותח מחימה על כך שתלש לו בלי כל בושה- בפומבי- מספר עלים, עמד כעט מול צ’י קונג בעמידת כוח מוכנה לתקיפה.
וצ’י קונג, כולו רותח מחימה על כך שחטף מעציץ אגרוף בפרצוף, והפסיד לו נקודה אחת, עמד כעת מול העציץ, בעמידת כוח מוכנה לתקיפה.

הקהל עצר את נשימתו ולא העז למצמץ. הכרוז כמעט שבר את המקרופון מרוב מתח, וסיי לונג, במרפאה, כסס את ציפורניו מדאגה ומחרדה. המתח היה נוראי.
ולפתע, שובר את השתיקה החדה- שאג צ’י קונג ושאט לעבר הצמח הרזה.
העציץ, שלפתע היה כולו חסר אונים, לא ידע מה לעשות- וכבר הרגיש את גופו שבור לשניים.- הבחין לפתע כי רגליו של צ’י נראות כמו הכריות הקשיחות שיש לו בבית.
הוא חייך הממזריות ורץ ישירות לעבר הרגליים של קונג.
זה לא צריך להיות יותר קשה מלקפוץ על שתי כריות כמו שהוא התאמן בעבר.צ’י-קונג הוא בעצם כרית אחת ענקית!
אך כאשר הוא זינק לעבר רגליו של הלוחם והתאמץ להכשילו, זה היה הרבה הרבה יותר קשה ממה שדמיין לו.
אך צ’י קונג אכן נפל. והרעיד את כל האולם. אמנם הצמח לא נראה בשום מקום בתוך הזירה.
סיי-לונג לא העז להסתכל, אך לפתע יד קלה טופפה לו על הכתף ועודדה אותו להביט.
זה היה החובש שהצביע בהתרגשות גוברת לעבר הזירה.
צ'י קונג, מהנפילה, איבד את הכרתו- והעציץ, כולו מכופף, מרוט עלים, כמעט ללא אדמה, וכמעט לחלוטין ללא כוח- זחל מתחת ללוחם העצום שמחץ אותו, קרטע במאמץ אדיר לעלות על גבו של המפלץ, הזדקף והרים את ידיו לאוויר.
הקהל השתולל בקריאותיו, ואחרי עשר שניות, השופט הראשי הרים בעדינות את העציץ לגובה והכריז על נצחונו.
סיי לונג, על כיסא הגלגלים שקיבל באותו רגע מהמרפאה- נכנס לזירה וחיבק את צמח הנוי שלו.
היה לו נורא מוזר לעשות את זה- ובייחוד לראות אותו גם חי וזז.
העציץ הנבוך לא ידע אף הוא בעצמו מה לעשות, אבל אחרי שסיי לונג קיבל את הגביע שאישר את נצחונו בטורניר הלאומי של יפן ללחימת סומו.
הוא התגלגל חזרה עם ידיו הירוק לכיוון הבית; לא לפני שהצטלמו יחד בגאווה.
סיי לונג נתן בשיא הכנות את הגביע לעציץ הנוי הגיבור שלו, ולחש לו כשדמעה קטנה יורדת לו מהעין הקטנה והמלוכסנת.
"עשית את הבלתי אפשרי, חבר. ואני מודה לך עד מאוד"
ובעודו מלטף את עליו החבולים, הבין העציץ כי סיי צדק. ואם הוא הצליח לעשות את זה- אז מדוע שלא ישאף לעבר החזון הבא?!
פתיחת קורס לימוד לחימת סומו לדומם וצומח?!
זה יוכל להיות נהדר!