המפתח שהציל אותי

"אבא, שוב פעם החלקת באמבטיה?" שאלה נוגה כאשר ראתה את אביה מוציא קרח מהמקפיא ומניח אותו על עינו הנפוחה.
"זה שום דבר נוגה, אני קצת חולם לפעמים ומפספס את הדרגש מחוץ לאמבט".
נוגה תהתה לעצמה אולי אביה זקוק למשקפיים (או לכל הפחות לבדיקת ראיה עדכנית) שכן זו הפעם השלישית החודש שהוא מחליק באמבטיה.
היה זה שבוע נגד אלימות בבית הספר. בסיום ההפסקה ולמשמע הצלצול נכנסה נוגה לכיתה והתיישבה ליד חברתה הטובה, ליזה.
"את באה אליי היום נכון? הבטחת שנשחק בלגו החדש שקנו לי", שאלה ליזה, "בטח שאני באה!" צהלה נוגה.
לכיתה נכנס גבר נמוך קומה, בחולצה מכופתרת ומכנסיי דגמ"ח.
"ילדים, הכירו, זהו שאול, והוא בא להסביר לכם על אלימות", אמרה המורה והתיישבה.
שאול חייך לכיתה, הלך שני צעדים ונתקע בפינת השולחן. כל הכיתה פצחה בצחוק מתגלגל כמקהלה. שאול חייך במבוכה, ניגב את מצחו ואמר: "שלום ילדים, שמי שאול, בעברי הייתי עובד
סוציאלי, היום אני לא עובד ומרבה לצייר בחדרי הקטן בבית".
"למה הפסקת לעבוד?", "מה אתה מצייר?" החלו הילדים לשאול שאלותיהם מסקרנות.
שאול הביט במורה והחזיר מבטו לכיתה.
"לאורך שנים עזרתי לאנשים שהיו זקוקים לעזרה" אמר. "עזרת לאנשים לחצות מעבר חציה?", "עזרת להם לשרוך את הנעליים? אמא שלי עוזרת כי אני לא כל כך מצליח" אמר אחד הילדים בחצי חיוך חצי גיחוך.
"אהבתי מאוד את העבודה שלי, ראיתי בה תכלית לקום כל בוקר. זה גם מה שגרם לי להיות שמח, בדיוק כמו שאתם מקבלים מתנה ליום הולדת שכל כך רציתם, כך הרגשתי כל בוקר מחדש."
אפשר היה לראות את מבטם המסוקרן של הילדים, הם לא הבינו איך כל יום אפשר לקבל מתנה שהם אוהבים..
"ואז, אחרי 5 שנים בעבודה, התחלתי להרגיש לא טוב, כבר לא היה לי חשק לבוא לעבודה, כבר איבדתי עניין בלעזור לאחרים".
"ילדים, אני פה היום בשביל לתת לכם שיעור לחיים.
אם מישהו מרים עליכם יד, לא משנה אם זה אח, אחות, חבר, חברה, אבא, אמא או כל בן משפחה או אדם אחר, אסור לשתוק! אתם חייבים לספר למורה או ליועצת בית הספר."
"הרביצו לך ? אבל איך ? אתה גבר?" אמר אחד התלמידים.
"אני מרביץ לאח שלי כל הזמן, קצת מכפכף אותו פה ושם…" הוסיף תלמיד אחר.
"אלימות היא מנהג לא טוב, גם "כאפה" פה ושם מכאיבה."
"ואם מישהו מתבייש לספר?" שאלה ליזה.
"או, כאן אני רוצה לספר לכם חבריי הקטנים איך תוכלו לזהות אלימות גם אם לא יספרו לכם עליה באופן ישיר".
"למשל, אם מישהו מגיע עם חולצות ארוכות בקיץ, זה לא הגיוני נכון? כי חם, למה ללבוש ארוך.
עוד דוגמא, למשל החבר או החברה שלכם לכיתה נורא עצבניים, כועסים על כל דבר ונוהגים באלימות כלפיכם.
אם אתם רואים סימנים על הגוף או הפנים, באופן עקבי, הייתי מציע לכם לבוא לספר למחנכת שלכם.
"לך היו סימנים?" שאלה נוגה.
"כן חמודה, היו לי הרבה סימנים", השיב שאול.
"אם התנהגות מסוימת נראית לכם מוזרה, ואתם מרגישים שנותנים לכם גם תשובות מוזרות, הייתי מציע לדבר על העניין".
"אבא שלי כל הזמן נופל באמבטיה! הוא אומר לי כל הזמן שזה בגלל שהוא לא רואה, גם אתה לא רואה? אולי כולם צריכים משקפיים בעצם ?
הוא גם הפסיק ללכת לעבודה, ולפעמים הוא נשאר בבית ומכין לי ארוחת צהריים חמה…".
"אוי….. " אמרה נוגה בשקט.
שקט שרר בכיתה.
צלצול ההפסקה שבר את הדממה.
"10 דקות הפסקה ונמשיך במשחק עם שאול" אמרה המורה.
"נוגה לאן את רוצה?" שאלה ליזה.
"הביתה" צעקה נוגה מבלי להסתכל לעבר חברתה.
דלת הבית נפתחה במהירות, "אבא אבא" רצה נוגה למטבח בעודה מעיפה את התיק על הרצפה.
"אבא, אבא, היום הגיע איש אחד לכיתה והוא סיפר שהוא גם נתקע בדברים כל הזמן ואז כואב לו, ובגלל זה הוא לא יכול לעבוד יותר, בדיוק כמוך , הוא כל היום נשאר בבית ומצייר, כמו שאתה מנגן בפסנתר …".
אביה של נוגה הביט בה, שתק והביט איך לאט לאט נגה חדלה לדבר ופערה את פיה.
"אבא" אמרה נוגה בלחישה. "אתה רוצה שאני אדבר עם אמא שלא תפיל אותך יותר?" שאלה תוך סיכול רגליה.
לא ברור אם זו הייתה הארה משמיים או מלאך בדמות ילדה בת 6, אך באותו הלילה כל בגדיה של האם נארזו לתוך מזוודה והונחו בפתח הבית עם מכתב: "אותי את כבר שברת, עם המעט שנותר ממני אגדל את בתנו, אך למען העתיד והנפש שלה קחי את הבגדים שלך והיעלמי, אחרת אאלץ לפנות לתחנת המשטרה הקרובה ולספר את האמת, אבל הפעם את כל האמת".

נ.ב.
זוהי כתובת של מרכז שיקום טיפולי, אני משאיר בידייך את המפתח להיות חלק מחייה של בתנו – אם תבחרי לזרוק אותו, תאבדי אותה. אני מאוד מקווה שתעשי את הבחירה הנכונה."

לאחר שנה נשמעה נקישה בדלת.
"אני פותחת" צעקה נוגה ורצה לפתוח את הדלת.
"אני לא מאמינה, אבא בוא תראה!!!! אמא חזרה".
נוגה קפצה על אמה והשתיים התחבקו והתנשקו במשך דקות.
"אמא, את חוזרת הביתה? את כבר בריאה?" שאלה נוגה.

במהלך כל אותה שנה שוחחה נוגה עם אמה על בסיס יום-יומי. אביה סיפר כי אמה הלכה לטיפול, שבסיומו היא תשוב לחיק המשפחה.
גם לטיפול זוגי הלכו השניים במשך חודשים, הם עדיין הולכים פעם בשבוע למרכז לטיפול במשפחה.

"אמא של מה המפתח הזה?" שאלה נוגה כאשר ליטפה את צווארה, "זה?" אמרה אמה מחזיקה את התליון, "זה המפתח שמזכיר לי כל יום שקיבלתי את חיי בחזרה…".