החלום הגורלי
לילדה שעליה מסופר קוראים שירה. שירה היא ילדה בלונדינית וביישנית שאוהבת פשוט לחלום ולדמיין כל מיני שטויות.
זה קצת מפריע לתפקוד שלה (ברמה שהיא לא כותבת כלום במחברת בזמן שכולן לומדות) אבל מסתדרים.
הכל התחיל כשהיא רבה עם חברה שלה (השם זה עדן) מריבה די גדולה וחזרה הביתה עצבנית. היא שמעה את אבא שלה צועק מהסלון "למה חזרת מוקדם היום?" "אהה… השתחררנו מוקדם" שיקרה היא לא רצתה שידע שברחה מבית הספר.
"למה השתחררתם מוקדם היום?" "כי… היה לנו זה נו אתה יודע נו אההה…" זהו נגמר התירוצים עכשיו אני אבודה… חשבה לעצמה. היא ברחה לחדר שלה כשאבא שלה צועק בעקבותיה: "שוב ברחת מבית הספר?למה לא יכולת לרשת את החכמה של אמא שלך? כמה פעמים אפשר להיכשל? את לא טיפשה! את פשוט לא רצינית!" שירה רצה לחדרה והחלה לבכות. באיזה שהוא שלב נרדמה ורצתה בכל מעודה להתעורר במקום אחר, תקופה אחרת, גוף אחר הכל רק לא לחזור לכעס של אביה.
כששירה התעוררה היא היתה במקום לא מוכר והכל היה נראה מיושן כמו בשנות השמונים או משהו. איפה אני? חשבה. פתאום שמעה קול: "שירה מה את עושה בחדר שלי!?" היא הסתובבה וראתה ילדה בערך שנה יותר גדולה ממנה עם פנים זועפות ושיער ג'ינג'י נועצת בה מבט עוין. "מי את?" שאלה שירה הילדה צחקה צחוק פטתי, חסר הומור ומזוייף "נפלת חזק על הראש מה?" "על מה את מדברת? למה אני לבושה כאילו אני בתקופת השואה? ואיפה אני לעזאזל?!" שאלה שירה, פניה של הילדה הרצינו, "את באמת לא זוכרת?" "את מה?" שאלה שירה, "מי את" אמרה הילדה "אני יודעת מי אני! אני שירה בוט מרחוב הקיסר דה פידו בארצות הברית!" אמרה שירה בפנים מבולבלות, "לא את שירה דה פידו שגרה באנגליה באחוזה גדולה ומרווחת על שפת אגם" ענתה הילדה.
לשירה היה קל להתרגל למשפחתה החדשה וגילתה שזה שנת 1928. שירה זכתה במה שחלמה עליו כל חייה בשיעורים. עד שהיתה צריכה להתחיל ללמוד גם שם. שיטת הלימוד הייתה קשה יותר מברגיל אבל מי היא שתתלונן, כעבור כמה שנים כבר הייתה מלומדת וחכמה יותר מיתר בני גילה. היא הפסיקה מזמן לחלום בשיעורים כי כל מה שיכלה לחלום עליו כבר יש לה. באיזה שהוא שלב נמאסו עליה החיים האלה וכבר הייתה תלמידה רצינית וחרוצה. בגיל עשרים הרגישה שמרוב לחץ וגעגוע הביתה כבר רצתה להתאבד, שום דבר לא עניין אותה יותר כי היה לה הכול כבר. היא התייסרה כל לילה בגעגועים ושיעמום ותהתה: למה אני פה? למה העולם בכלל קיים? איזו משמעות יש לחיים שלי אם הכל בא אלי בקלות כל כך? ואז קפצה מצוק מרוב ייסורים.
שירה התעוררה בבהלה בחדרה. בחדרה האמיתי המבולגן והכביכול משעמם. היא התלבשה והלכה לבית הספר. היה להם מבחן, כשהגיעה לשאלה קשה חשבה אוף למה לא בא לי הכל בקלות? ואז נזכרה בחלום שלה והבינה שאם הכל בא בקלות אין טעם לחיים ומאז לא היה אתגר אחד שוויתרה עליו היא קראה תיגר על העולם כי מה היא יכולה להפסיד? היא לקחה על עצמה משימות שהיו קשות לכולם וגם לה אבל היא לא התייאשה אף פעם כי כשהכל בא בקושי יש בזה אתגר, טעם וסיפוק.
מאת ערן פאס (כיתה ז')
אפילו שאני צעיר אני מבקש להתייחס לסיפור ברצינות ולא לזלזל.
תגובות (2)
ראשית, ערן, ברוך הבא לאתר. אתה מוזמן להשתתף בפורומים השונים, וכך יכירו אותך יותר.
שנית, סיפור נחמד עם נגיעת פנטזיה. יחסית לניסיונך – מסופר היטב.
שלישית, לא יזיק עימוד מחודש לסיפור. קצת לרווח בין פסקאות. החלוקה לפסקאות, מאוד מקלה על הקורא. תוכל להווכח בעצמך, אם תשווה בין ספרי מחקר לספרי סיפורים.
רביעית, כדאי לסמוך על אינטיליגנציית הקורא. אל תעמיס פרטים מיותרים.
חמישית, שלוש נקודות הן סימן פיסוק מוכר. לא שתיים, לא חמש!
שישית, יש מקום לעבוד על הניסוח, אבל הניסיון יעשה את שלו.
שביעית, המשך לכתוב. לא באתי לדכא, אלא לשפר. בהצלחה.
תנו לחיות!! חיות.
תודה על התגובה, זה הסיפור הראשון שלי, אני קורא בעיקר.
אשמח אם תעלי אותי למומלצים כדי שאקבל תגובות נוספות.