החיים של פול. פרק 1

פול דיווי גריפין עמד לבדו בתחנת הרכבת והחזיק מזוודה קטנה מעור.
שערו הזהוב נצץ באור השמש הדל עד שהעננים השחורים כיסו את השמיים ותקוותו כבתה יחד עם האור.
פול היה ילד יפה תואר כבן שש מלא דמיון וסקרנות חיים, ואכן גם נימוס.
הוא חיכה לרכבת אשר תסיע אותו אל סבתו, ושם הוא יתגורר אולי לנצח.
העננים החלו להשחיר יותר ופול דמין את סבתו רצה עם מטרייה ברחבי התחנה.
"סליחה, גברתי, תוכלי לומר לי מה השעה?" שאל ושפתו התחתונה רעדה מעט כאשר שאל גברת עם סוודר אדום. "מתוק שלי!" קראה בהפתעה מעורבת בצער. "אתה מחכה לרכבת של חמש בערב?" פול הנהן קצת ופחד לחדשות רעות. "עכשיו רק ארבע וחצי, יש לך עוד חצי שעה! ועד אז," הוסיפה האישה בשקט. "תתרטב."
פול הודה לה, מפוחד והתיישב על הספסל שמעליו גג קטן.
לפול הקטן היה מאוד קר, גופו רעד והמעיל הקטן והחום שלו לא הספיק לו.
אולי כדי לטפס על העץ? שאל את עצמו. שם אולי יהיה חמים יותר.
אך ברגע שנשמע רעם הוא וויתר.
חצי השעה עברה די במהירות לאחר שמצע גור חתולים קטנטן ואיש נחמד כבדהו בתפוח אדמה. הוא כיבד את החתלתול בחצי תפוח האדמה והחביא אותו בתיק העור שלו.
כשהרכבת הגיעה הגשם התחיל לרדת בשיא הכוח ופול לא יכל פשוט לצאת ורק בעזרתו של השוטר הוא התיישב ברכבת ליד החלון. "השוטר, האישה בסוודר והאיש היו טובים אלי." סיפר פול לסבתו לאחר האירוע.
ברכבת הגישו עוגיות טעימות וגם נתח נדיב של בשר, שאותו, יש לציין, חילק פול שווה בשווה בינו לבין החתלתול.
פול הגיע בשלום אומנם לבית סבתו אבל אחרי שפספס תחנה ולא אחרי שבכה על כל מה שקרה. זה קרה כאשר פול החל לנמנם, היום התיש אותו והרכבת היה מקום נחמד לישון בו.
המושבים היו רכים ושום דבר לא הפריע, פול עצם עיניו והחל להירדם כך שמי שהיה ברכבת יכל לראות ילד קטן וחמוד יושן על המושב כמו מלאך קטן. "מי זה?" שאלה אישה קשישה את שכנה לקרון. "מאיפה לי לדעת, אני האיר אותו עכשיו כדי שלא יפספס תחנה." אבל פול כבר פיספס תחנה אחת. "ילד! קום!" האיש טילטל את פול המנומנם.
"פיספסתי תחנה?" הוא שאל, והשאלה הטרידה אותו מאוד.
"לאן אתה צריך להגיע, קטנטן?"
"אי הנסיך אדוארד, אדוני." ענה פול.
"שכה אחיה! אתה פיספסתה כרגע! בוא, תרד בתחנה הבאה."
פול זכר שהוא בכה מאוד הרבה לפני שנרגע, וזה קרה רק כאשר האיש שהעיר אותו הבטיח לו שיכח אותו לשם. "תודה, אתה מבין אדוני." פול אמר וכל עצבו נעלם בבת אחת.
בתחנה הבאה ירדו ופול התרגש מאוד, האיש שהאיר אותו הוציא מזוודה מעץ, בעלת גילופים עדינים של פרחים. "ביקשתי נרקיסים." אמר האיש בגאווה כשעיניו של פול הסקרן נחתו על התיק. "ואני יכול לעשות לך גם על תיק עץ."
פול הסביר שאין לו תיק עץ, רק עור, והאיש נאנח והם החלו לנסוע.
"אדוני, יש לך אנשים משלך?" שאל פול והריח בהנאה את האוויר הלח והגשום.
"מה?!"
"אנשים בדמיון שלך." הסביר פול כאילו שהדבר כלל לא מוזר.
"ילד מוזר…" מילמל האיש והביט בריסים הארוכות של פול ובשערו הזהוב. "מאוד."
פול רצה לבכות, האיש הזה בור אם לא יודע כמה נפלא הדמיון.
"מאיפה מגיע השלג?" שאל כשהביט בעננים.
האיש רטן. "כשהגבירה שבשמיים מנערת את הכרית שלה."
"היא אשתו של אלוהים, נכון, אני רוצה לדעת!"
"אוף איתך."
הם המשיכו לנוסע בדממה כשפול חושב על העוגיות שסבתו כנראה תביא לו.
"אתה מבין, בשביל העוגיות שלה אפשר כמעט למות!" התלהב פול וחייך חיוך מלא שמחה.
"ואני אקבל אותן, אם אני אתן לך אם תרצה."
האיש המסכן התחיל לאבד עשתונותיו כבר אז. "אתה תמות עם תשתוק רגע? תשתוק ולפחות תקבל עוגיות, לפי הניסוח שלך, 'בשביל העוגיות אפשר למות'"
פול נאנח שוב והתכווץ לגוש קטן כדי להתחמם, הוא שתק בקושי כי רצה לשאול עוד כמה שאלות את הרכב.
מחר, חשב פול דיווי לעצמו. אני אשאל אותו, כי לא נראה שנגיע היום הביתה.
העננים בינתיים סגרו עליהם.
לבסוף פול נשבר. "אתה אהבת את בית הספר?"
"אני אוהב אותו כי ביכולתו לחנך ילד כמוך ולגמול אותך מהדמיון שלך!" הייתה תשובתו הסופית של הרכב, שכבר רצה להגיע מהר הביתה.