ההחלטה הנכונה.

למרות שאמא אומרת שהרזיתי, צועקת עליי שאסתכל במראה. אך אני רואה רק את הגוף השמן,
הגדול, חסר הביטחון… אמא צורחת עליי שאוכל, כי אם לא היא שולחת אותי לאשפוז. ואז אני הולכת בחזרה למראה, ושוב רואה אותי, השמנה, ואומרת שארזה רק עוד קצת. טיפה. לא אכלתי ארוחת ערב, אמרתי לאמא שכואבת לי הבטן. שמעתי אותה משוחחת מאוחר בלילה עם פסיכולוג. הבכי השתחרר לכרית, למה זה קורה רק לי? למה אני חייבת להיות הלא בסדר? הצמדתי את פי לכרית וצרחתי עד שכאב לי הגרון. הרגשתי השונה, זאת שמשפילים אותה, המנודה. עשיתי הכל בכדי להשתלב בחברה של הרצויים, אך ללא הצלחה. בכל נשימה כאב פילח את גרוני, ובכל צרחה שנוספה לשלל הצרחות… ידעתי שאני רוצה למות. אך חשבתי על משפחתי וויתרתי. משפחתי שאוהבת אותי… שתמיד מעודדת בכל שיחה. ואז החלטתי שהמתנה שקיבלנו היא החיים, ובחיים לא אהרוס אותה. בשום הון שבעולם. ואז קמתי מהמיטה על קצות האצבעות ולקחתי גבינה צהובה מהמקרר. והרגשתי את אמי מאחוריי מחייכת באושר.