הדרך אל האושר

הדרך אל האושר רצופה מהמורות. האם אחרי שהגעת אל האושר פתאום הכביש נעשה חלק? או שבעצם אתה לומד איך ליהנות מהדרך ולא לספור את הבורות?
בצפייה בנופי הטבע והפשטות אני מוצאת את עצמי תוהה ובוחנת שאלות. אני עשיתי דרך, לאורך שנות חיי. האם היא דרך ארוכה? כנראה לא מבחינת זמן.. האם נהניתי בה? אני מעקמת את הראש ואת פי, אני יודעת התשובה כנראה היא לא.
ללמוד לתפוח על השכם של עצמך זה צעד ראשון: להכיר את הפגמים והקשיים ולזהות מתי אני עוברת מעליהם. לאחר מכן, לפרגן לעצמי, לדעת שזה לא היה פשוט והינה הראיתי לעצמי שאני מסוגלת.
מאז קרני השמש סנוורו אותי. הכול מאז מרגיש כמו מלחמה עם עצמי. למתוח את הגבולות, לאתגר את עצמי עד התשה נפשית. אובססיה להראות לעולם כמה אני מדהימה. לפרוח, אבל בכוח. להיות הפרח שהייתי רוצה להיות. איבדתי את עצמי, נסחפתי לתוך אוקיאנוס של אשליות. שכחתי איך זה לחיות עם רגליים על הקרקע.
לפי כמה שבועות הגעתי לחוף. התחלתי ללכת במקום זר ולא מוכר עם תרבות חדשה ומאז אני לא מפסיקה ליפול ולשאול שאלות- את עצמי כמובן.
אז לא כל מי שנחמד רוצה אותי. התחמקות מלהיפגש דווקא אומרת שכנראה החברות איתי לא כל כך מתאימה, ולא לא כולם צריכים לאהוב אותי. עדיף להיות עם קומץ האנשים שרוצים אותך בחברתם מאשר מיליון שרק נחמדים אליך. אם לי לא מעניין או פחות מתאים כרגע זה בסדר לקום וללכת לשבת עם אנשים אחרים. וזה בסדר לרצות להיות בדירה לבד.
אם עשיתי דרך ארוכה בזמן קצר אבל לא נהניתי מהדרך בזבזתי את הזמן. ואם מישהו עשה את אותה דרך מהר יותר ממני זה לא אומר שום דבר עלי וזה בסדר.
אני משננת את המשפטים האלה. מזכירה לעצמי את כל הפעמים שהייתי גאה בעצמי והתגברתי על הקשים מנסה לשים בצד את כל הנפילות. מקווה שאולי אגיע הרבה יותר מהר אל האושר, עכשיו כשהבנתי שזה רק החלק שבו אתה מבין שבעצם זה רק השלב שבו אתה לומד איך ליהנות מהדרך.