האנורקסיה שעברה אנה

אנה היא ילדה בת 18 כבר כשהיא הייתה בת 14 היא הייתה הילדה הכי מפותחת בכיתה,היא הייתה ילדה יפה רוסיה קטנה עניים כחולות ושעיר חום בהיר חלק.
יום אחד היא רבה עם כל המשפחה שלה והיא החליטה לברוח ולשבת בסמטה לבדה בשעה מאוחרת וככה היא עברה אונס.

כמה ימים אחרי היא חשבה לעצמה שאם היא תיראה כמו בן היא לא תמשוך אלי אף גבר.
בהתחלה היא הורדה את סוכר בתה,לאחר מכן גם את השוקו הביתי שכל-כך אהבה, והשלב הבא היה לוותר לגמרי על ארוחת הבוקר שלה.
ומיותר לציין שהכריך של ארוחת עשר שלה היה מגיע מהר מאוד לפח, אפילו לפני שהגעה לבית הספר.
אחרי כמה חודשים היא התחלה להגיע בכוונה מאוחר הביתה אחרי בית הספר, וככה היא הייתה משקרת שהיא אכלה אצל חברה.
היא הייתה עושה הכל בשביל לא לאכול.
היא הייתה אוכלת כמה ביסים ואת השאר מחביאה בשקית שהכנה מראש.
היא הייתה ממש מגזימה בלהשקל, בהתחלה פעמיים בשבוע, ואז יום כן יום לא, אחרי זה הייתה נשקלת כל יום וכשהמצב ממש החמיר הייתה נשקלת לפחות 15 פעמים ביום: בבוקר ובערב, לפני אוכל אחרי אוכל, לפני שתייה ואחריה, לפני פיפי ואחריו.
היא הייתה אלופת רוסיה בספורט היא כל כך אהבה ספורט.
ככל שהמחלה החמירה כך עלתה קיצונית תדירות הפעילות שהייתה מבצעת.
הליכות של שעות בחוץ ופעילות גופנית עם סרטונים מהרשת. לא משנה אם חורף או קיץ, אם כואב או לא – פשוט הייתה חייבת. אם לא הייתי עושה ספורט המחשבה שלא עשיתה הייתה משגעת לה תראש.
כולם היו מחמיאים לה בהתחלה על המראה שלה,זה היה נותן לה מוטיבציה להמשיך להרוס לעצמה את החיים.
בשלב הזה המשפחה והחברים התחילו להעיר שהמראה שלה לא טוב, חולני.
זה לא עיניין אותה ממש היא רצת להיות בובת ברבי,שלד.
מהראי נשקף אדם שמן ומגעיל. זה הייה המחשבה שלה תמיד!
בגיל 16, באשפוז הראשון שלה, היא גילת את הכדורים המשלשלים. היה לה קל לבקש ולקנות כמה וכמה חפיסות.
בהחילה היא הבטיחה לעצמך שתיקח אותם רק בסופי שבוע, כמובן שבמהרה גם זה לא מספיק ואז מוסיפים עוד יום ועוד יום עד שמתמכרים ולא יכולים לחיות יותר בלי תחושת הריקנות שהמשלשלים גורמים לך להרגיש. היא התחילה במינון של 5 כדורים אבל בשיא המחלה היא הגעתה ל-300 כדורים ביום!
ככה היא ירדה יותר במשקל ככה היא ראיתה את עצמי יותר ויותר שמנה. היא שנאתה את מה שראיתה. היא לא הייתה מתקרבת לאנשים היא דחתה את כולם . היא פתחה לעצמה עוד מחלה "דיכאון".
העבירו אותה לכול מיני בתי חולים ולאשפוזים.
היה לה משהו שממש כאב לה מאוד לראות את המשפחה מתאכזבת ממנה כל פעם מחדש מזה ששוב אחרי אשפוז היא הייתה מתחילה לרדת במשקל. גם היה ליה מאוד קשה להיות באשפוזים. החלקים הקשים ביותר היו כשהייתה נלקחת ממנה השליטה – זה היה משגע אותה!
היה לה גם מאוד קשה מאוד להודות שיש לה בעיה. עד גיל 18 הכחישה בכל תוקף שהיא חולה. וכמובן שהיה לה קשה מאוד לשמוע ממטפלים על כך שבראייתם היא כבר מקרה אבוד ואין מה לעשות איתה יותר.
היא פחדה להירדם בלילה ולא להתעורר בבוקר, פחדה מהיום שהיא לא תוכל להשיג יותר כדורים משלשלים, פחדה שיהיה לה דום לב בגלל הכמויות הענקיות של הכדורים המשלשלים, פחדה לוותר על המחלה כי היא הייתה בטוחה שהמחלה זה כל מה שיש לה בחיים, פחדה שאימא שלה תתפוס אותה לוקחת כדורים משלשלים, פחדה שיתפסו אותה מחביאה אוכל או לוקחת משלשלים באשפוזים.
אבל בסוף היא הגיעה לגיל 18 והיא ידע שהיא תמיד יכול לחתום אל סירוב אשפוז ולחזור הביתה והידיעה הזו עזרה לה להתמודד בסוך המחלה.
היא הייתה במחלה הזאות מי גיל 14 עד 18 4 בשנים והיא הצליחה להתמודד ולעבור את זה ….