דברים קורים בזמן נכון

'את גמורה מעייפות, קחי את הרגליים שלך ולכי' אני אומרת לעצמי שוב ושוב אך לא זזה ממקומי. משהו מחזיק אותי במקום. 'רגע,' אני עוצרת 'מה את רוצה כרגע לעשות?' אני שואלת את עצמי כמו שהתחלתי לעשות בזמן האחרון. 'בא לי להישאר, כי כל רגע נותן לי נחת, נותן לי להבין שהדברים הסתדרו כמו שהם היו אמורים להיות' אני עונה לעצמי בגאווה. אני גאה בעצמי שהנה הכלי הזה שפיתחתי לעצמי ממש בשבוע האחרון מגיע לשימוש באופן יום יומי. ועם זאת אני מופתעת מעצמי שזה הפעם הראשונה שאני עוצרת כל פעולה של התלבטות ושואלת את עצמי מה אני רוצה.
'הוא לא מפסיק לדבר..' אני חושבת לעצמי 'הוא אומר כל כך הרבה שטויות שזה גורם לכל השאר במרחב להרגיש לא בנוח' אני ממשיכה.
אני מתבוננת בשקט ונהנית מהשקט שלי. גאה בעצמי שאני יודעת להרגיש בסדר עם השקט, הוא לא מלחיץ, הוא כרגע מרפא ומלמד. 'אומיגד הוא יכול לפגוע באנשים עם הציניות שלו' אני מוסיפה 'אולי זה בגלל שאני כאן.. הוא הולך לקראת התרסקות.'
'הוא באמת עושה את זה? מה אנחנו ילדים בגן? הוא מדבר עם כל בת אחרת חוץ ממני? מה הוא עושה ברוגז או אולי מת שאני אתפוצץ ואקנה בטירוף, תדע שזה רק מוריד אותי DOD.'
"את דיכאת את כולנו!" הוא צועק לתוך השיחה עמוקה שדיברתי עם אחד הבנים. אני משתתקת בהדרגה בלי להעיף מבט בו. לא נפגעת לרגע פשוט מופתעת. שואלת את עצמי מה קרה לי? איך לא שמתי לב לכל זה.. לפני קצת יותר משבוע היינו בקטע של החיים ועכשיו אני מסתכלת על הבן אדם שיושב מולי ולא מצליחה להבין איך זה קרה לי.
תודה לעצמי שלא התנשקנו, תודה לאלוהים שהוא נעלם ותודה שהוא חזר בדיוק כשכבר נרפאתי ויכולתי להסתכל על כל הסיטואציה מבחוץ. תודה לעולם על זה שהכול קרה בדיוק כמו שנכון היה שהוא יקרה. אני מרגישה כל כך שלמה ומאושרת.