בלי חיוך

בלי חיוך, אחר מה אנו רודפים?

אני מחייכת בשביל למתוח את שרירי הפנים, בגלל שכבר לפני שהגעתי לגיל עשרים התחילו להופיע לי קמטים, במצח ובלחיים. הקמטים העידו על כך שאני לא טיפוס חייכן מידי, אולי יותר בכיוון של יותר מידי דאגות ולחצים. ושמחתי לחבוש את המסכה על הפנים הצעירות שלי. בידיעה שתמיד חשבו שאני בכמה שנים מבוגרת מהגיל שלי. וזה לא בהכרח טוב, לחוות כאב בגיל הרבה יותר צעיר ולשאת בתוצעות במשך שנים, בזמן שאנשים אחרים פורחים וגדלים ומפתחים. אני רק מחזיקה את הכל בפנים, המון סימני שאלה שאני יודעת שאני לא אמצא להם תשובה בחיים הללו, וכנראה לא בחיים אחרים. והם, אנשים אחרים, אני מקנאה בקמטי הצחוק ליד העיניים, אנשים שיודעים לחייך ולהעריך את החיים. ואני מביטה בהשתקפות שלי ואומרת לעצמי תמיד, עד כמה אני יפה, צעירה, מספיק אנליגנטית וחכמה, ואני באמת מאמינה. אבל אני לא מחייכת משום מה, כאלו מחכה לעוד משהו, כאלו זה לא מספיק. ואני רק שואפת רחוק יותר ורחוק יותר, וגם כשאני כבר שם, אני לא השגתי כלום מלבד עוד ועוד שאלות ועוד ועוד שאיפות. אני מחייכת בשביל למתוח את שרירי הפנים, כל פעם שאני לפתע מבינה שהשפתיים שלי משתרבבות כלפי מטה, כל פעם שאני בוכה, או דואגת, או מבינה שהמאבק אחר משאלה, לא חייב להיות כל כך קשה, ואני לא חייבת להיות כל כך קשוחה כלפי עצמי. לאן אני רודפת, אם בעוד כמה שנים, הקמטים היחידים שיהיו לי יהיו שרידים של עצבים מקולקלים.