אני הולכת לאיבוד בתוך הסערה שנקראת אני

אני מרגישה קרועה, בין מציאות לדמיון. אני מרגישה שעוד שנייה ואעזוב.
אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר, הציפיות הורגות, האכזבות חונקות.
אני חוששת לעשות את מה שאני רוצה, כי אני מפחדת מידי מהתוצאה.
אני לא מסוגלת לעשות את מה שאני חושבת, כי אני יודעת שזה לא יימצא חן בעיניהם.
אני יודעת שהם רוצים בטובתי, אבל באיזו דרך? האם כדאי להתחשב במה שאני חושבת? או לשתוק?
האם לבחור בדרך שלהם, הדרך הטובה, או לתת לעצמי ליפול?
אני רוצה ללכת בקלות, ללכת חלק, כמו כולם. אבל הם רוצים שאפרוץ את מנעול הפוטנציאל שלי ואצא לעולם.
אני לא רוצה לאכזב אותם, אני מוצאת את עצמי עומדת ובוכה רק בגלל התסכול, הסערה.
הסערה הזו, של הרצונות שלי והחובות שלי, שאני מרגישה ששניהם חלק ממני. חלק מאדם מתוסבך.
יש לי שאיפות, יש לי חלומות, אני רוצה להיות גדולה יותר מהכול. לשנות. להפיח תקווה במי שכבר איבד אותה. אבל האם הדרך שנכתבת היא זאת שמתאימה? מתאימה לי?
האם זה נכון? והפעם, נכון בשבילי? אני לא אוהבת את זה. אני לא אוהבת את הדילמות. לפעמים מתחשק לי לשכב במיטה, ולא לצאת ממנה. לא לחיות.
לפעמים אני מאבדת את החשק לחיות, כי החובות כל כך לוחצות. אני חייבת להוריי, שנתנו לי הכל, לפחות את זה, את ההצלחה שלי, את מה שהם לא יכלו להשיג בעצמם.
ואני רוצה להצליח, אני רוצה להצליח בתחומים שלי, אבל לעתים אני פשוט חושבת שהדרך שלהם קשה מידי.
ואולי דווקא הדרך הקשה היא זו שתקדם אותי יותר? אולי הדרך הקלה לא תאפשר לי את מה שאני רוצה יותר מהכול, לעזור לאחרים, בדרכי שלי? כי תמיד אומרים שהדרך הקשה היא הכי טובה. וזה כנראה נכון. אבל לפעמים באמת בא לי משהו פשוט.
אבל פשטות לא תעזור לי הפעם, בדרך הזאת.
כי התחלתי כבר ללכת לאיבוד, ומה שאני צריכה.. זה קצת זמן לחשוב. או אולי, לא.