אוטו צהוב

"בוא נשחק משחק."
"איזה משחק?"
"אוטו צהוב."
"מה זה המשחק הזה? נשמע משעמם…"
"כי זה באמת משעמם, וכואב. בכל פעם שאחד מאיתנו רואה מכונית צהובה, הוא נותן מכה לשני. לא חזקה, אני לא רוצה לגמור את היום בבית חולים."
"או-קי… אין בעיה. אבל זה באמת משעמם, בוא נשנה קצת."
"נשנה איך?"
"כשאתה רואה עכשיו מכונית צהובה, אתה נותן מכה לאדם הראשון שאתה רואה שהוא לא אני."
"מה הפואנטה?"
"בוא נבדוק כמה זמן יקח לזה להגיע אלי," סיים הילד עם הכובע הכחול לראשו.
"מתערב איתך שזה לא יגיע אליך ככה לעולם." חייך השני והושיט את ידו ללחיצה, שעון הכסף שלו מצנץ באור השמש.
הילד בעל הכובע הכחול לחץ אותה והמשחק התחיל.

"אוטו צהוב." הילד בעל שעון הכסף נתן לאדם אקראי מכה קטנה על הכתף.
"מה נראה לך שאתה עושה?" הסתובב אליו האדם בכעס.
"זה משחק, בפעם הבאה שאתה רואה מכונית צהובה אתה צריך לתת מכה קטנה לאדם הראשון שאתה רואה."
"ואם אני לא רוצה לשחק?"
"אתה חייב. לי ולחבר הייתה התערבות."
"שיהיה…"

*כעבור שנתיים*
אדם הולך במדבר, מתאפק בכל כוחו לא להיכנע ולתת לעצמו את המכה המתבקשת. פתאום הוא רואה קבוצת מטיילים מתקדמים לעברו. "אוטו צהוב." הוא טופח לאחד מהם על הכתף. "תעביר את הלאה מתי שתראה אחד כזה."

הקבוצה טסה חזרה לארץ מולדתם ומשפחתו של האדם, כולל אותו כמובן, נכנסת למונית לדרך חזרה הבייתה. מונית צהובה.
"אוטו צהוב." טופח האדם לנהג.
"אתה צוחק עלי? זה משחק של ילדים." מתעצבן הנהג.
"מצטער, זו התערבות. ההקשה תעביר את זה בפעם הבאה שאתה רואה מכונית צהובה. לא שלך."

*כעבור חמש שנים*
אישה נכנסת לאוטובוס מלא אנשים. פתאום, משום מקום, מגיעה אליה ילדה צעירה וטופחת על שכמה. "אוטו צהוב."
"מאיפה זה הגיע עכשיו?" שואלת אותה האישה בהפתעה.
"זו התערבות," עונה לה הילדה בתמימות. "בבקשה תעבירי את זה הלאה כשאת רואה מכונית צהובה," ביקשה, "אגב, אני האדם החמש מאות אלף." חייכה אליה והלכה.

"אוטו צהוב." טופחת האישה לבעלה בכניסתה לדירתם.
"ממתי את משחקת בזה?" שואל בהפתעה.
"מאז שילדה ביקשה ממני." צחקה האישה. "אתה צריך להעביר את זה הלאה בפעם הבאה שאתה רואה מכונית צהובה. היא אמרה משהו על התערבות."
"מעניין כמה זמן ההתערבות הזו נמשכת…"
"היא אמרה לי שהיא הייתה האדם החמש מאות אלף, כנראה היא נמשכת כבר דיי הרבה זמן."

*כעבור שמונה שנים*
בחור צעיר יושב לו על ספסל בפארק, כובע כחול לראשו. לפתע בא אליו אדם זר וטופח על שכמו. "אוטו צהוב." זה מה שהוא אומר. "בבקשה תעביר את זה הלאה בפעם הבאה שאתה רואה מכונית צהובה חולפת לידך. זו התערבות," מבקש.
ברגע ששמע הבחור את המילה התרגשות עצומה גאתה בו והוא לחץ את ידו של האדם בחוזקה. "כבר לא צריך. איזה מספר אתה?" שאל בנשימה עצורה.
"אני לא בטוח… קיבלתי את המשימה שנה שעברה, כשהייתי בטיול לבד, בשממה. נראה לי שזה היה תשע מאות ומשהו אלף."
חיוך גדול נפרש על פניו של הבחור והאדם לא הבין את פשרו. "אתה מבין -" התחיל בהסבר כשקלט את מבטו, "אני וידיד שלי התחלנו את זה כשהיינו בני שתיים עשרה. אני הצעתי את האתגר והוא אמר שזה לא יצליח. עכשיו אני כבר בן עשרים, ואתה בא אלי פתאום ואומר את זה. אני חייב ללכת לספר לו שזה הצליח." הוא קם מהספסל. "זה לקח שמונה שנים. כבר כמעט שכחתי מזה. תודה לך!" קרא אליו בזמן שהתרחק בצעדים מהירים.

דפיקות חזקות נשמעו על דלת ביתו של האדם. "גיא! תפתח!" צעקות נרגשות נשמעו מבחוץ.
בחור צעיר פתח את הדלת ושפשף את עיניו. "תום? מה אתה עושה פה? יום שבת היום והשעה שמונה בבוקר…" מתמל אליו בעצבנות.
"כן כן… הבנתי. זה לילה בשבילך, תתגבר. אתה לא תאמין למה שאני עומד לספר לך עכשיו." תום רעד כולו מהתרגשות.
"מה… מצאת עבודה? דירה? לא תיתלה בי יותר? משהו חשוב?"
"לא! זאת אומרת כן. גם. אבל לא."
"אז מה כל כך חשוב שהיית צריך להעיר אותי בשבילו בשעה הזאת ביום הזה?"
"אכפת לך לתת לי להיכנס?" ביקש תום בנימוס.
"כן. עד שאתה לא אומר לי מה כל כך חשוב, מצידי תישן במעלית." רטן גיא.
"בסדר… זוכר את ההתערבות שלנו? לפני שמונה שנים?" שאל.
"זאת עם ה- 'אוטו צהוב'?"
"כן. זאת."
"נו? מה איתה? החלטת שאתה נכנע?"
"להיפך! היום, כשהייתי בפארק, בא אלי מישהו, נתן לי מכה קטנה ונחש מה הוא אמר?"
הבעת ההפתעה של גיא לא אחרה לבוא. "א-אוטו צהוב?" גמגם.
"כן! אתה מאמין לזה?" תום קפץ בהתרגשות מופרזת למדי יחסית לבחור בן עשרים.
"אתה צוחק עלי?"
"לא."
"מאה אחוז?"
"כן. הוא אמר שהוא האדם התשע מאות אלף בערך."
"תשע מאות אלף? באמת הצלחנו. אני לא מאמין." נראה על גיא שההתרגשות בוערת בו כמו לבה בהר געש, אך הוא, בניגוד לתום, הצליח לשמור על איפוק.
"אני כן. מההתחלה ידעתי שזה יצליח."
"מדהים…"
"אתה צריך להקשיב לי לפעמים."
"אל תגזים."