(VהטורפיםV) – פרק שלישי

יומן מחנה לימודי יום חמישי

"נו כמה אפשר?" שאלתי את עצמי, מהרהרת בגייב בפעם המאה. רוב האנשים לא היו מבינים מה אני מוצאת בו, ואפילו אני לא יודעת מה הוא מוצא בי אם הוא מוצא בי משהו בכלל. אני נאנחת ומעבירה יד בשערי שעוד היה סגול- הצבע שצבעתי אותו כדי להתחיל את שנת הלימודים עם קצת צבע. בצורה טבעית השיער שלי בצבע דבש- נצנץ, שזה בעיקרון דבש עם גווני זהב. למעשה, הוא יכול היה להיות יפה אם הייתי טורחת לעשות בו משהו מלבד לסרק אותו מדי פעם..
אני מנסה להתמקד בלוח, שרק עכשיו שמתי לב לשטף המילים שנכתבו עליו. אני נאנחת שנית ומרימה את העיפרון. לפתע דעתי הוסבה לציור שעל היד שלי- הקווים שלו התארכו והסתלסלו לצורה חדה המזכירה מלתעות. לרגע עברה בי מחשבה מוזרה.. "הוא גדל." מילמלתי, מנסה להתעלם מהצמרמורת הקרירה שתקפה אותי. השיעור הבא הוא שיעור מעורב של תלמידי י' וי"א, כך שיצא לי ללמוד עם גייב באותה כיתה. הייתי נחושה לפחות לנסות לשבת לידו.. אחרי ההפסקה רצתי לכיתה ונוכחתי כי המקום שלי לידו נתפס על ידי לא אחרת מאשר קים. אני יודעת שהם חברים טובים, ושלקים אין מושג שאני מחבבת אותו, אך בכל זאת זיק של קנאה התגנב לליבי.. הם נראו כמו זוג.
"או! הי שרון!" הסתובב גייב, מדבר באותו המבטא המהפנט שמאפיין אותו. "הי גייב! הי קים." השבתי בחיוך גלוי. "שלום שרון." אמרה קים. התיישבתי במקום הכי קרוב שמצאתי וחיכיתי לתחילת השיעור. קצת אחרי שהמורה נכנסה מישהו זרק עליי פתק. "פתק? כמה ילדותי." מלמלתי. לפתע ראיתי את גייב מחייך והוצפתי בהתלהבות. פתחתי את הפתק, בפנים היה כתוב בכתב מסודר להפליא: "הי שרון! קעקוע מגניב! מה הוא מסמל? זה גבריאל, גרך אגב."
הרהרתי רגע לפני שעניתי לו. "אני לא בטוחה עדיין מה הוא, אבל אני אדע בקרוב" חיוך עלה על פניו כשקרא את המילים. "אם ככה זה הקעקוע שלי, כי גם אני לא בטוח אף פעם בכלום." הוא עיקם את אפו בצער. אחר החל משרבט פתק נוסף. "קים לא כל כך מרוצה ממני שאני כזה, אז החלטתי." השתנקתי, משרבטת פתק נוסף בהתלהבות. "מה החלטת?" זרקתי עליו את הפתק באגרסיביות. הבטתי בו בבלבול כשלא הגיב. בסוף השיעור קים משכה אותו אחריה למסדרון, אבל לא לפני שהוא הספיק לזרוק עליי פתק אחד אחרון. התקופפתי והרמתי אותו. רציתי להקיא מרוב התלהבות. "תפגשי אותי לייד הספרייה הערב."

******************************************************************************************

"שרון! אני פה!" הסתובבתי והבחנתי בדמותו המוצלת של גייב תחת העץ. השמש עוד לא שקעה, והאור הנעים גרם לשיערו החום הבהיר להידמות בהיר אף יותר ולעיניו להיראות כמו טיפות מים שקפאו. "הי גייב!" הרגשתי שהפרפרים אצלי בבטן מתגברים. חייכתי אליו חיוך אמיתי והתיישבתי לידו. "הבאת אוכל? לא משנה בעצם, הבאתי ענבים." הוא החווה בידו על קופסא קטנה. "נייס" חייכתי וחטפתי כמה ענבים בחמדנות ניכרת.
"אזזז… באת." הוא אמר בתמיהה אמיתית. "ברור שבאתי. חשבת שאני אבריז?" צחקתי. הוא נראה כאילו הוקל עליו. "תגידי, מה השם חיבה שלך? אני לא מצליח לחשוב על שם מספיק טוב כדי שיהיה מתאים" שאל גייב. "תמיד חלמתי שייקראו לי אנג'לה, או אנג'לינה. אני לא ממש אוהבת את השם שלי." עניתי בצער. ניצוץ הבזיק בעיניו. "את יכולה להיות מלאך בקלות" אמר במשיכת כתף. הלב שלי פעם כל כך חזק שזה כאב.
"אני אוהבת ככה, לשבת על הדשא. לא יוצא לי לצאת מהבית הרבה, אבל כשאני יוצאת- זה מה שאני אוהבת לעשות." התפלאתי למשמע הווידוי כשיצא מבין שפתי.
"מה את עושה בבית?" התעניין. " אני בדרך כלל על המחשב." עניתי בכנות. גייב הסתובב אליי. "את משחקת סקיירים וכאלה?" חשבתי מעט, שוקלת את המילים. "גם, אבל פחות. אני לא מתה על כל האלימות. פוקימון למשל- זה מושלם" הוא נראה מסופק. "איזה דור?" שאל בסקרנות. "הדור השלישי הכי טוב." אמרתי בידענות. "מה?" הופתע גייב. "אבל זה נורא ישן. אין שם את כל החדשים!" גילגלתי את עיני. "אז מה" גיחכתי. השתררה שתיקה.
"מה לגבי מוזיקה? מה אתה שומע?" שאלתי לאיטי. "המממ… ראפ, דאבסטפ, טכנו.. אבל גם פופ לא מפריע לי כל עוד זה לא להקות בנים או גסטין ביבר." ענה גייב. הפעם היה תורי להסתובב. "אתה שומע פופ?" הוא הנהן. "מאוד ספיציפי. רק שירים טובים." הנהנתי בהבנה. "קשה למצוא כאלה." באתי לקחת עוד כמה ענבים. הופתעתי כשהוא בא לקחת גם וגירש את היד שלי. דחפתי אותו וחטפתי את הקופסא "you cant touch that" צחקתי. "טה נה נה נה" הוא ענה לי בהרמת גבה וניסה לחטוף את הקופסא בחזרה. הפלתי אותו על הגב. "אוי נו עכשיו אני מלא בדשא!!" הוא צווח כשהוא קם. מלא גבעולים נדבקו לו לחולצה. "מסכן!!" קראתי.
"תראי את זה," הוא קרא ורץ לעבר חלקה של גבעולים. נרתעתי לאחור כשהוא התחיל לתלוש כמה מהם. "לא, לא! גייב!" צחקתי כשהוא השליך אותם עליי. להפתעתי הם נדבקו ממש טוב. באתי להוריד אחד שנתפס לי על הכתף. "מה את עושה? לא!" קרא גייב. "זה צמח מיוחד. אומרים שאלה שנדבקים מייצגים את הילדים שיהיו לך בעתיד. את אמורה לספור אותם." הסמקתי. "טוב." הוא חייך בהקלה. "אני רואה חמישה." אמר לאחר מספר רגעים. "מגניב" השבתי. "איך היית קוראת להם?" אמר גייב וחזר לשבת מתחת לעץ. השמש כבר שקעה והאור היחידי היה ממנורה קטנה במרחק כמה מטרים. "אם היה לי בן הייתי קוראת לו שביט. אם בת הייתי קוראת לה לבנדר." משב רוח הרעיד את גופי. "שמות מיוחדים" ענה גייב. לפתע העולם השחיר. שוגרתי בבת אחת לתא עץ שמעולם לא ראיתי בעבר. על הרצפה היו שרועים כחמישה בני אדם, ישנים, כנראה, ובפינה הוצבה ערמת חסה. נצמדתי לקיר והצצתי דרך הסדקים. המחזה שנגלה לעיני היה מזוויע. מחוץ לתא עמד יצור בגובה שני מטרים וחצי, עם אף פצפון ועיניים עכבריות. פיו מלא השיניים היה ממוקם באמצע המצח והוא היה חסר שיער מלבד ציצית קטנה בעורף. אצבעות הרגליים שלו היו נורא ארוכות והוא צעד עליהן כך שהעקבים לא נגעו באדמה. המפלץ היה כה זוועתי, עד שבפאניקה ברחתי לצד השני של התא, מועדת על כמה מהאנשים. "שרון, שרון?" שמעתי קול כאילו מרחוק. "שרון, את בסדר?" בבת אחת הוחזרתי לעולם בני האדם. "גייב?" שאלתי. "שרון, תודה לאל. את צריכה ללכת לאחות?" הוא נראה ממש מודאג. "לא צריך. אני רק רוצה לחזור לחדר" אמרתי בעייפות. להפתעתי, למשמע דברי גייב הרים אותי על הידיים ונשא אותי לחדר 73 שם קיבלו אותי שאר הבנות בדאגה. כולל את קים, שלא הפסיקה לצעוק על גייב מסיבה כלשהי. הוא השיב לה ברצינות, והיא יצאה בסערה. גייב התיישב לידי. "איך את מרגישה?" הוא שאל ברכות. "מה קרה לקים?" שאלתי. "רבנו קצת. יהיה בסדר." זה כל מה שהצלחתי לחלץ ממנו. "את צריכה לנוח. אני אחזור מחר." אמר ונשק לידי. הבטתי בו כשהוא יצא מהחדר. "מה?" שאלתי את הבנות הנדהמות.