(VהטורפיםV) – פרק רביעי

יומן מחנה לימודי יום שישי

התמתחתי ופקחתי את עיני. התקרה המטונפת קיבלה את פני ליום עגמומי נוסף, אך הפעם דבר מה היה שונה.
נעתי באו נוחות ואחזתי במזרן בידי. הרמתי אותה, מביטה בהפתעה בגבעולי חציר. התיישבתי, מבולבלת.
התא היה מסריח ודוחה, זיהיתי אותו מהחיזיון. העברתי את מבטי על הדמויות השרועות על הרצפה- עכשיו היו רק ארבעה. תהיתי מה קרה לחמישי.
זעתי בבהלה כשאחת הדמויות שלחה יד שדופה לעבר הכרוב הרקוב בפינה. "שלום?" רעד עבר בגופי כשהדמות הישירה אליי מבט.
זה היה נער צעיר, קצת יותר מבוגר ממני. שיערו החום היה פרוע וארוך ועיניו חומות גם כן והבעתן חודרת ומצביעה על שפיות שברירית ופגיעה. הוא חייך חיוך קלוש, כאילו קרא את מחשבותי. "בוקר טוב." אמר בשקט.
לפתע חזרתי למציאות. "שרון. קומי כבר, אני לא אמתין לך." קולה של קים הרעים באוזני. עיקמתי את אפי. "איפה לנה?" רטנתי. "לנה היא.. משהו אחר. היא קמה מוקדם והלכה לאכול." כעס קל עבר בי כשהבנתי שהיא לא חיכתה לי. נאנחתי. "הבאתי לך בגדים." אמרה בעודה מניחה סט תלבושת על הרצפה לידי. באותו רגע שמחתי שיש לי חברה כמוה, שיצא שאנחנו באותו חדר.
חדר 73 היה ידוע בהרכב המשונה שלו. הייתה בו ילדה אחת מקובלת, ילדה אחת מתבודדת שקטה, זוג תאומות קוריאניות שלא מבינות עברית וילדה חדשה שאף אחד לא בטוח לגביה. נכון, אמנם הצלחתי להתחבר לליאנה, אבל יש גבול לכמה שהיא מוכנה לסבול מקים לפני שהיא תנטוש אותי.. זה היה רק עניין של זמן. לפחות קים חברה שלי, למרות שעכשיו הסיפור עם גייב.. האם אני בוטחת באדם הנכון?
יצאנו יחד לשיעור. לא היה זמן לארוחת בוקר, אבל קים לא התלוננה. היא אמרה שכל אחד היה ישן הרבה במקומי, ושאני בטח חולה.. זה מסביר את ההתקפים, לא את מה שהם מכילים.. אבל על זה היא לא יודעת.

ישבנו ביחד בשולחן הפנוי האחרון, מנסות להתרכז בשיעור המשעמם להפליא על גדולי המתמטיקאים.
בית הספר בנוי בצורה מאוד מיוחדת: יש מספר שיעורים משותפים אותם לומדים כל התלמידים- בניהם מתמטיקה, אנגלית ולטינית, ויש שיעורים מקצועיים שמשתנים מתלמיד לתלמיד. הבחירה מגיעה רק בתיכון, מה שאמר שקים לא ידעה יותר ממני על החלק הזה.
קים בחרה להתמקצע בעסקים- הבחירה פתחה לה את המערכת והוסיפה לה שיעורי מחשבים, פסיכולוגיה, מנהל עסקים ועיצוב. כל אלה התחלקו לשעות נפרדות שנפרסו לה על פני השבוע ויצרו ביחד את אשת העסקים המושלמת- מה שקים עוד לא הייתה.
אני בחרתי בביולוגיה- השיעורים שניתנו לי עסקו בבוטניקה, כימיה, רפואה, פיזיותרפיה ועוד כל מני שטויות שונות שכל רופא מתחיל צריך לדעת. כמובן, הייתי חברה גם במד"א (קיבלתי נקודות נוספות על כך) ובקבוצה קטנה של ילדים שהתנדבו אצל האחות. היה חשוב לי להשיג כמה שיותר מיומנות ולהצטיין בלימודים עד כמה שרק יכולתי כדי להתקבל בלי בעיה לאוניברסיטה ואחריה למקצוע הנחשק- רופא ראשי.
"קים, מה גייבריאל לומד?" לחשתי בסקרנות. היא הביטה בי במרמור. ידעתי שגייב הוא נושא רגיש בשבילה, בשביל שתינו. "לא משנה." מילמלתי באכזבה, מקווה שהיא לא תשנא אותי על שהעליתי את הנושא.

"פרסום, הוא לומד פרסום." אמרה קים כשיצאנו לארוחת הצהריים. "באמת?" קראתי, שמחה על התשובה. "יש להם שיעורים שלמים על איך לדבר עם אנשים ואיך לצלם ושטויות." הרחיבה. "אבל באמת כדאי לך לשאול אותו על זה." הרגשתי בטוחה יותר בעצמי. "קים.. זה לא מפריע לך שאנחנו מדברים, נכון?" ניסיתי להישאר ישירה. "לא." השיבה במהירות. חייכתי בהקלה כשהתיישבנו בשולחן הקבוע. "הי שר, מרגישה יותר טוב?" שאל ילד מקצה השולחן שלא הצלחתי להיזכר בשמו. קים, ששמה לב למבוכה, הצילה אותי. "לא. היא גוססת. ברור שהיא מרגישה יותר טוב אדם, או שלא הייתי נותנת לה לקום מהמיטה." הילד צחק, מסופק מהתשובה. גייב מרח ריבה על לחם גבשושי. קים חטפה לו את הפרוסה. "ואיפה שלי?" שאלה בכעס מדומה. "את לא אוהבת ממילא." חייך. "למה, את לא אוהבת ריבה?" שאלתי בהפתעה. קים השיבה לגייב את הלחם שלו. "לא, זה פשוט לחם כזה, בלי ביצים." אמר בשקט. "אני לא מבינה איך הוא אוכל כזה חרא." התרתה ילדה מהשולחן. "מה את רוצה שהוא יגווע ברעב?" שאל אדם. "אתם תמיד עושים כזה סיפור. בסך הכל לחם בלי ביצים." קים הביטה בהם בשעשוע. הטיתי את ראשי בבלבול. "תתעסקו באוכל שלכם." ביקש גייב. שקט השתרר בשולחן. הבטתי בקים. "הוא טבעוני." סימנה לי. פערתי את עיני. "הממ.." לחשתי וחזרתי לאכול.