(VהטורפיםV) – פרק ראשון

יומן מחנה לימודי יום שלישי

היום הגעתי למחנה. זה נשמע כמו חלום, לזכות במלגה לימודית בכזה מקום. ועוד אני, שרון, שמעולם לא יצאה למחנה בעבר.. למעשה, יותר מאשר מחנה זו פנמייה, אבל פנמייה נשמעת כמו בית יתומים- וזה ממש לא ככה. כולנו פה כי רצינו, ולא כי היינו חייבים.
בעשר התחיל השיעור הראשון, שבשבילי זה בילוגיה. תמיד אהבתי ביולוגיה- זה החלום שלי כבר מאז שאני קטנה. אבא שלי רופא, והוא תמיד דחף אותי לכיוון דומה.. באמצע השיעור הבטן שלי התחילה לעשות רעשים. כמובן, שיעור ראשון ביום הראשון בשנה הראשונה של התיכון החדש, ואני משפילה את עצמי מול כל הכיתה. נרעדתי וביקשתי מהמורה, אדם צעיר ונמרץ בשם אסף, לצאת לשירותים. הוא הביט בי במבט בוחן, ואחר הנהן בראשו. כשיצאתי, נתקלתי בבעיה חדשה.
איפה השירותים? לא ראיתי שלטים בשום מקום. הסתובבתי הלוך ושוב במסדרונות עד שלפתע ראיתי דלת לבנה עם תמונה של איש מעליה, וכיתוב בשפה זרה. נכנסתי. בפנים נגלו לעיני שורות על שורות של מבחנות. בקצה החדר היה שולחן, ועליו מחברת גדולה עם הכותרת "יומן תצפית- התנהגות טורפים". ליד המחברת עמד בקבוקון מוזר מלא בנוזל שנראה כמו מים. הסתקרנתי ובאתי להרים את המחברת, אבל בטעות הפלתי את הבקבוק וחלק מתכולתו נשפכה לי על היד. קיללתי חרישית. סידרתי את הבלגאן ויצאתי לפני שיתפסו אותי מחטטת.. היד שלי צרבה נורא, אבל לא היה מה לעשות. ניגבתי אותה על החולצה וחזרתי לכיתה. עדיין הייתי צריכה לשירותים, אבל כבר נעדרתי מספיק זמן- אני אלך אחר כך..
כשחזרתי לשיעור שמתי לב שהאורות בכיתה מתחילים להבהב. אף אחד אחר לא התנהג כאילו אכפת לו, אף אחד לא התלונן או הציע לרוץ לקרוא לשרת, למרות שזה התחיל להיות ממש מעצבן. אני מניחה שככה זה בבתי ספר יוקרתיים- תלמידים מחונכים ושקטים.. אבל תמיד הייתי סקרנית- וקשה לי פשוט לשתוק למול כזה דבר, שבבית ספר הקודם שלי היה נחשב ללפחות על טבעי.
בשעה החופשית שלנו הסתובבתי עם אחת מהשותפות שלי לחדר. לנה, ליני.. אני לא טובה עם שמות. היא דווקא נורא נחמדה- יש לה שיער שחור גלי ועיניים צהובות גדולות. מראה מאוד מיוחד, שמסביר למה היא לא ממש מסתובבת עם מישהו יותר מקובל ממני.
אני חייבת לאמר- הבטחתי לעצמי שהשנה אני אזהר אבל זה לא קורה. כל פעם מחדש אני נדלקת על מישהו ואז לוקח לי שנה לעבור הלאה. והכי גרוע- המוח המגעיל שלי מסוגל להידלק גם על כמה במקביל, מה שגורם לי להרגיש אשמה על בגידה במישהו שרוב הסיכויים לא מודע לקיומי. ככה זה… אבל כשהסתובבתי עם לנה, זה פשוט קרה.
לפחות אני לא יכולה לאמר שזה לא מוצדק. הבטתי בו, מנסה לחרוט את הפרטים בזכרוני. שיערו הקצר היה תחוב תחת כובע כחול סרוג שהשווה לו מראה של היפסטר קטן. היו לו זיפים בצבע חום בהיר ועיניים עגולות בצבע של… יהלום? יהלום כחול? לא בדיוק כחול ים, אבל גם לא ספיר, קשה למצוא תיאור. הוא שרירי אבל לא יותר מדי, והוא בורך במבטא בריטי-אירי כבד מיורקשייר- שמסוגל להמס את הקוטב הצפוני במילה אחת. אם יש דבר אחד שכובש אותי בכל העולם הזה, זה מבטא בריטי, ויורקשייר כל כך מיוחד.. עד כמה ששמעתי מציטוט לשיחה החברים שלו קוראים לו גבי, שזה בוודאי קיצור של גייבריאל, וככל הנראה הוא הדבר הטוב הראשון שקורה לי השנה.
אני יודעת שכל זה לא מתאים בכלל ליומן לימודי, אבל למי אכפת? אני חייבת להוציא את זה החוצה.
בנוגע ליד שלי, היא כבר לא צורבת, אבל ממש על האגרוף שלי צץ מן פס שחור. אולי כדאי לי ללכת לאחות כדי לבדוק איזה כימיקל זה היה ואם הוא מסוכן. מצד שני, אני לא רוצה להיכנס לצרות..