הלוחמת האחרונה

שום דבר לא יעזור לי כאן. זו רק אני, חסרת הגנה על יד מוקד האש. דבר לא חוצץ ביני לבין זירת ההתרחשות. האמת היא, שאני נמצאת בדיוק במרכזה.
לוחמת בודדה, מנסה בכוח לשרוד את הקרב בו אני שרויה.
כלי נשק נשק עפים לכל הכיוונים. במערב- עין הסערה, כל החום, הפיצוצים וריח המוות. מדרום וממזרח – מבוי סתום. בכל מקרה אחר, הייתי משאירה את העבודה לשאר החיילים, ואילו אני עצמי – הייתי לוקחת את רגליי ובורחת בשיא המהירות צפונה. אך כשם שאני נהגתי לנטוש אותם, כעת הגיעה שעת נקמתם. הם נמצאים הרחק בצפון, ואילו עליי לסיים כאן את העבודה.
אני בולעת את רוקי, לוקחת נשימה ארוכה – ומסתערת על האוייב. בימיני אני אוחזת בסכין החדה, מבתרת וקוצצת לחתיכות את כוחות האוייב. הם רבים במספרם, נדמה שעל כל אחד שנפטרתי ממנו, מגיחים עוד 5 שצריך לקצוץ ולגרוס כמו שצריך.
העייפות לא מאחרת לבוא. ידי כבר כואבת מכל הפעמים שהנחתתי את הסכין. בצעד נואש אני מנסה לנוח, להתאושש, ולו במעט. החומה הדרומית מספקת מקור נחמה זמני. אני נשענת ומתנשפת, מנסה להסדיר את נשמתי.
רעש חזק מבשר על סוף מנוחתי. במזל התחמקתי ממטען כבד שצנח לו ממרומי החומה. התחמקתי ממנו בזריזות של חתול, והתחלתי בסבב התקיפה השני.
עוד ועוד חלקים מבותרים נחים להם בשדה הקרב. הזמן עובר לאיטו, נדמה שעברו שנים. אור אחר הצהריים חודר לזירה, ומאיר את שדה הקרב באור צהוב, גורם לכל הצבעים להיראות זוהרים ועשירים יותר. אני עומדת כאן, בין החורבות במקום ההרוס הזה. הצלחתי לשרוד יום נוסף, ופעם נוספת הוכחתי לגדוד שלי שאני יכולה להסתדר גם לבד. הדבר היחיד שנותר לעשות כעת הוא לכבות את הגז.
וככה אני מכינה שקשוקה ונקניקיות.