30.12.2008

fearless13 19/11/2012 1200 צפיות 3 תגובות

זה היה יום רביעי, 3:30 בצהריים הייתי בחוג סיירות.
אני אוהבת את החוג הזה, שעה וחצי בחיק הטבע.
כשהגעתי לחוג, המדריך שלי, עידו, אמר לנו שבגלל המצב הבטחוני הולכים לרחבה שליד אולם הספורט, זה קרוב לחוג יחסית.
הלכנו לרחבה, והמדריך השני שלי, יותם פגש אותנו והסביר לנו לאן הולכים במצב של אזעקה.
״נו, טוב. ככה זה לגור ביישובי הדרום, ככה זה להיות ילדה אדומה״ אמרתי לעצמי.
כבר כמה לילות שישנתי בממ״ד יחד עם אחי הקטן ככה אנחנו תמיד עושים כשיש אזעקות, זה חוסך מאיתנו ריצה לממ״ד כל כמה שעות.
עברה כחצי שעה, בה השתוללנו, בכל זאת, אנחנו הרי רק ילדים בכיתה ו׳.
עידו, המדריך שלי, הגיע וביקש מאיתנו להיות בשקט כי יש לו הודעה.
המדריך הראשי, אמר שהמצב רעוע.
התחלנו לדאוג. בטח פגע טיל במקום כלשהו.
המדריכים לא גילו מה קרה, כי לא ידעו.
נכנסתי לאינטרנט, ובדקתי. היה כתוב שהרמטכ״ל של עזה מת, ולא היה רשום על שום אזעקה.
לא דאגתי בגלל הרמטכ״ל, בכלל לא חשבתי עליו. חשבתי שפגע טיל איפשהו, ואני לא יודעת איפה.
הפעולה הסתיימה מוקדם מהרגיל, התקשרתי לאימי שתבוא לקחת אותי.
בדקתי וגיליתי שאנחנו הרגנו את החוטף של גלעד שליט.
שמתחילה מלחמה.
בגיל שבע שרדתי את עופרת יצוקה, אחי הקטן היה בן שנתיים. כבר ארבע שנים אני חיה דרך הפחד של האזעקות.
ארבע שנים.
מאז אותו יום רביעי אני לא לומדת.
מאז אותו היום 30/12/2008 אני יודעת מהי אזעקה. אזעקה אמיתית.


תגובות (3)

אין לי מה לומר….

19/11/2012 06:58

סיפור ממש נורא… וכואב…

(אני יודע שזה לא קשור אבל זה תאריך יום ההולדת שלי…)

19/11/2012 10:50

אה… הלו!
אני מכיר אותה בחיים האמיתיים ואנחנו לא חושבים שזה עצוב!
יש חופש מהבית ספר!
שנינו היינו שמחים!

17/02/2013 09:41
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך