۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 9

אני לא יודע כמה זמן שכבנו שם, אני ואמבר, אבל כשהתעוררתי, שום דבר לא השתנה. אותו אבק, אותם קורי עכביש, אותם סורגים. זה בהחלט לא היה חלום.
אמבר התכרבלה לצידי, ושינתה טרופה. ראיתי את זה על פי עיניה המכווצות בחוזקה ועל פי גופה, שעקצץ ורעד מידי פעם.
החלטתי שלא לגרום לה עוד סבל והערתי אותה.
"אמבר.. אמבר.. התעוררי, זה רק חלום רע" נגחתי בא בלט עם אפי. היא פקחה את עיניה בבת אחת.
הביטה סביבה בחיפזון ואז חפנה את פניה בצווארי.
"הוו! לו! זה היה מזעזע!!" היא לחשה ונצמדה אלי יותר. עכשיו כבר התחלתי לחשוב, שלמרות שאנחנו איפה שאנחנו- היה שווה לצאת לראות אותה באותו לילה. רגע.. מה השעה בכלל? יום או לילה עכשיו?
זה היה מטורף..
בעוד אמבר בכתה חרש לתוך פרוות צווארי, הבטן שלי התחילה לקרקר, ופתאום הרגשתי עד כמה הגרון שלי יבש..
זה היה נוראי.. הבטתי בסורגים, וקיוויתי שגם להם יש טעם טעים כמו לכלוב מהאוניה, או לשלשלאות שהיו סביב צווארי. ולמעשה.. הם נראו אפילו יותר טעימים מכל ברזל אחרים שראיתי בחיי… ריר התחיל להתמלא בפי. בטח השתגעתי..
אבל בדיוק כשקירבתי את חוטמי לעברם, עומד כבר להעביר בהם ליקוק- אוזני השמאלית הופנתה באינסטינקט מהיר אחורה.
סובבתי את ראשי כמעט מיד אחריה.
באור הלפידים הקלוש הבחנתי בצל ארוך וגדול יותר במדרגות האבן למרתף שלנו.
מה? זה יכול להיות?? הם לא שכחו אותנו כאן! אמבר!
מיהרתי להעיר אותה.
היא הרימה את ראשה מגופי שהיטלטל, והביטה בדיוק לאן שאני הסתכלתי.
הצל הלך והתקרב ואוזניה של אמבר הזדקפו. עיני נפערו וכאשר הצל לא יכל לגדול יותר- ירד מהמדרגה האחרונה לא אחר מאשר החתול הפרסי מהמשרד של סניור טיראנו.
הוא התקרב, מנופף בזנבו, ונעמד מול הסורגים.
חלף באוויר רגע של שתיקה.
זיהיתי אותו כמעט מיד, זה החתול השונא ההוא. המבט שלו הלחיץ אותי, וזה לא כל כך תרם לאווירה שהייתה ממילא.
"חתול!" אמרה אמבר ולא הוסיפה; וכמו נלחץ על כתפור, קם החתול התקרב על דלת הכלוב- ובזינוק אחד נתלה לשניות ספורות על המנעול ופתח אותה.
הדלת נפתחה בחריקה חלודה ומהדהדת- והחתול עמד בפתחה, זנבו מלופף סביב רגליו.
אמבר קמה במהירות, אולי מהר מספיק כדי לצאת מהכלוב, לפני שאולי יתברר שזה חלום- ואני אחריה.
כשיצאתי גם אני מהכלוב, מהסס וחושד, החתול לא מש ממקומו אף לא לרגע, ותתפלאו, אבל למרות שהוא שיחרר אותנו, זה עדיין גרם לי פקפק במצב.
אמבר עלתה במדרגות האבן- מתחילה לפתח צחוק מתגלגל ומאושר למזלה הטוב וקראה "תודה לך חתול!!".
דהרתי אחריה, לא צוחק ולא צוהל. אמנם כן שמח כי יצאתי לחופשי, אך מטיל ספק במה שקרה כעת.
"קדימה, לו!! למה אתה כל כך איטי?!" אמבר דילגה בכל הדרך עד ליציאה מהמרתף.
למה מכל החיות של הקרקס, מי ששחרר אותנו היה החתול השונא של סניור טיראנו? איך הוא בכלל ידע שאנחנו היינו שם, ואולי מה שאני חשבתי עליו הייתה שגיאה? אולי הוא בעצם טוב לב? אולי הוא רק רצה בטובתנו, אבל בגלל שהוא חתול- יש לו את המבט הכועס הזה שלו?
כך או כך.. ולמרות שזה הציק לי, החלטתי הפעם להתעלם מהמחשבות האלו ולהתרכז מהיציאה מהמרתף.
אמבר עצרה כשהיינו כבר על פני האדמה. נעצרתי על ידה. בהתחלה חשבתי ששוב תפסו אותנו, אבל כאשר הרמתי את מבטי נעצרתי גם אני.
השמש עדיין לא זרחה, אבל מהמקום בו עמדנו, בשונה מהמקומות שבהם היינו בעבר (האורוות) את הנוף שהמחנה הסתיר כל הזמן, ראו.
מעבר לקרונות ולאוהלים, היה ניתן לראות פיסת שמיים כהה, עם מעט עננים. כמה ציפורים צווחניות קישטו אותם במעופן. מעט מתחתיה בצבצו להם כמה קצוות של רכס הרים, ורוח קרירה נשבה בשערות רעמתנו.
בחיי, הנוף שעליו דיבר מורטימר. טוב.. אני לפחות חושב. אבל זה עדיין לא משתווה לאחו המקסים שהיה לצד המחנה הקודם.
"איזה יופי.." לחשה אמבר.
"כן.." חייכתי "אבל זה כלום לעומת.." כמה סירים ומחבתות נפלו מאחד האוהלים וקטעו בבהלה את משפטי.
מיד אני ואמבר זינקנו והתחלנו לדהור, צוחקים מהבהלה של עצמנו, לעבר האורוות.
כשעמדנו להתפצל, אמבר עמדה מולי, מחוייכת.
"אתה ממש חמוד, לו. גם אם סיבכת אותנו בצרה הזאת.." היא הודתה ואני נשכתי במבוכה את שפתיי. היא צדקה.. אני חייב לה אחת.
"אולי מתי שהוא נעשה את זה שוב פעם.. מה אתה אומר?.."
"את בטח צוחקת.."
"לא! כלומר, למרות שנשברתי במרתף שם.. ההתרעננות החדשה הזאת לא תזיק יותר מידי, נכון?"
"אם ניזהר.. לא."
היא הרחיבה את חיוכה. השמיים התבהרו מעט יותר.
היה משהו בדבריה. וגם בדברי. אך עמוק בתוכי ידעתי שייתכן ולא יהיו עוד הזדמנויות כאלו בעתיד. אבל לא רציתי לציין זאת.
"בכל מקרה, אני חייבת ללכת עכשיו. היה נעים להכיר, לו"
"ל..להתראות, אמבר" גמגמתי כשהיא הסתובבה ודילגה לעבר האורווה שלה.
"תזכור שאתה עוד צריך להראות לי משהו!" קולה הצוחק הדהד מרחוק, כשהיא עמדה לפנות את הפניה ימינה לאורווה.
היא צדקה.. אבל לפחות עכשיו יהיה לי זמן לחשוב על מה אני אמור בדיוק להראות לה עד הפעם הבאה.. אם תהיה אחת כזאת.
האדרנלין עדיין פיעפע בי, ובעודי מתחיל לחזור גם אני באי רצון לעבר האורווה שלי- חשבתי על הלילה שעברנו יחד.
שנינו- זוג סייחים הרפתקנים, שבקושי הספיקו להכיר זה את זו, וכבר עברו המון יחד. הרצתי את כל הלילה במוחי, ונעצרתי בנקודה שבה נעמדנו אחרי היציאה מצינוק הקופים. זה היה רגע שלעולם לא אשכח. כשהרוח פורעת את רעמתנו, אני זוכר כיצד הבטתי מהצד על אמבר, יותר יפה לא ראיתי אותה בעבר. גם לא במופע הגדול. אולי כי היא הייתה חופשיה ללא איפור, אוכף צבעוני ועם תאורה מוגזמת.
כאן, כשהכל היה טבעי ונקי, הייתי יכול להביט בה לנצח.

۞ ۞ ۞

נאנחתי בהתמוגגות ונכנסתי למסדרון האורווה שלי. נעמדתי מול התא שלי ושל מייק ותהיתי כיצד אוכל לחזור פנימה. תהיתי איך אמבר תוכל גם היא לחזור פנימה. אבל לפני שהספקתי להתחיל לחשוב על רעיון- סניור אבידנצה נכנס, קשיח כמו אבן וכועס על כך שהעירו אותו כל כך מוקדם בבוקר.
מהר נחפזתי להסתתר מאחורי קיר בטון התא שלנו ויכולתי לשמוע אותו פותח ברוגז כל תא ותא.
הזברות התעוררו בבהלה כאשר הוא הוציא אותן מתאיהן, והעמיד אותן בשורה. ממלמל נרגזות כמה דברים באיטלקית.
מהר! קטלתי, עלי להשתלב בשורה לפני שיבחין שאני מחוץ לתא שלי.
השתחלתי צמוד לקירות בעוד הוא פותח את התאים מהקיר השני; עם גבו אלי.
הגעתי מהר מספיק אל מורטימר ונדבקתי אליו.
"לו! איך הגעת לכאן, ילדון שלי?"
"ששש!" התחננתי "אספר לך הכל אחר כך.."
באר העמיד שתי זברות נוספות לצידי, ולא הבחין בי יותר מידי.
אחרי שהוא הוציא את אחרון הזברה, הוא התחיל למנות אותנו. כמעט מיד קלטתי שככל כנראה, אחרי השוטטות שלי ושל אמבר, הם התחילו לספור את החיות, לוודא שלא עוד אחרות ברחו. הוו.. כמה מאושר הייתי שהגעתי בזמן לספירה.
"שמונה" באר אמר בקול רם ומבט משונה הופיע על פניו ועל זקנו המעצבן והלא מסורק.
"איזה יופי, מעירים אותי בחמש וחצי לפנות בוקר כדי לספור את הבהמות המפוספסות שלי. ומה? כולן כאן!!" הוא נחר ברוגז והתחיל להחזיר באי רצון בולט את הזברות לתאים.
"אני עוד אדבר על זה עם טיראנו.. אני אגיד לו שזה לא בסדר.." הוא מלמל בזעף ונעל את התא שלי ושל מייק.
הוא יצא והשתרר שקט. כל הזברות משכו בכתפיהן ועמדו לחזור לישון.
גם אני עמדתי.
עד ששמתי לב שמייק נועץ בי במט.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו, מפהק.
"אתה לא היית איתי בתא כשבאר הוציא אותי.
"נו? אז מה?"
"אז מה?" מייק התקרב אלי יותר "איפה היית, ספחת?"
"אל תקרא לי ספחת, מייק"
"ומי אתה שתעצור אותי?"
הוצאתי לו לשון.
"איך בכלל הצלחת לצאת מהתא, לולי?" הקול שלו נשמע כמו של מתחקר מהמשטרה הכי חשאית.
"בדרך שבגלל השומנים שלך, אתה בחיים לא תצליח לעבור"
מייק בעט בי. נערתי כתגובה.
הרגשתי מוזר לשכב ממש מתחת לשוקת שהוציאה אותי החוצה, בדרך שאפילו צבועים מטומטמים היו עולים עליה; ועוד כשמייק שואל אותי בדיוק איך יצאתי. לא התכוונתי לענות לו. לא רציתי שהוא יחבל לי ברגעים האינטימיים שלי ושל אמבר, או שיותר גרוע- ילשין עלי.
"בעצם מה אכפת לך למה לא הייתי? אתה לא שמח שלא הייתי? אתה בכלל לא סובל אותי!" קראתי.
זברה אחת קראה לנו בתגובה שנשתוק.
מייק חיכה שאותה הזברה ילך לישון, התקרב ולחש בטון מפתה ומסוכן "אתה צודק, לולי.."
שנאתי כשהוא קרא לי לולי.
"אני באמת לא אוהב אותך לידי, ובטח גם אתה לא נהנה מימני, אז מה דעתך שנעזוב את העניין.. הא?"
זה היה מוזר מאוד. מייק פתאום מניח לזה, ורומז לי ברמיזות שאין יותר ברורות מהן לצאת יותר.
נו בטח.. גם הוא וודאי משתוקק לצאת ובטח יעקוב אחרי.
אני לא אתן לזה לקרות.
ממילא אין כל כך הרבה הזדמנויות לצאת- אתמול בלילה זה היה כמו נס מהשמיים שכל התיירים התרכזו במקום אחד ולא היו מרוכזים בשמירה.
הנחתי את הראש שלי על הקש ועצמתי עיניים. מייק כבר נחר.
כשיש לי משהו שבו אני מתעלה על מייק, אני לא אתן לזה להתפורר לי בידיים כשגם לו יהיה את זה. אבל כך או כך- חלק מהמעלה היא אמבר, ואין סיכוי שהוא יעלה על זה.
אבל על כל פנים- אני אשמור עליה כמו אבן חן יקרה. כי היא המעלה האמיתית.