۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 8

ירדנו במדרגות אבן לתוך מרתף שהואר כמעה על ידי לפידים. הגענו לחדר שכל רצפתו הייתה אבק אפור, ובמרכזו עמדו במעגל סורגים- מהתקרה לרצפה.
נזרקנו לתוך הכלוב העגול, ודלתו נסגרה מאחורינו בחריקה מהדהדת וחלודה. בולע סכינים ועוד ליצן מחודד אף, שהתנדבו להביא אותנו לכאן, נעלו את הכלוב מוכה האבק וקורי העכבישים הישנים, הסתובבו וחזרו על עקבותיהם.
נשארנו לבד.
ראיתי קליפת בננה רקובה על הרצפה, ונדנדת עץ חרקה באיטיות מעלינו. היה למקום ריח של מוות.
אמבר התחילה לנשום בקצב לא סדיר. התקרבתי כדי להרגיע אותה. היא סלדה מימני. נחרדתי.
"אמבר.. הכל בסדר?"
"מובן שלא! מה חשבת?? אתה יודע איפה אנחנו בכלל??"
משהו בלב שלי נצבט בכאב. היא כועסת עלי..
"לא. אני לא יודע.."
אמבר הפסיקה לנשום באופן מלחיץ והביטה בי "זה היה הכלוב הראשון שלהם, הם אחסנו פה קופים. בשנים הראשונות שלהם, כשהקרקס בקושי היה יותר מחמישה אנשים- המופע היחיד שלהם היה הכלוב הזה, ולתוכו הם הכניסו את הקופים עד שלא היה מקום לנשום- ואז הם היו מצליפים בהם עד מוות. הקהל היה אוהב את זה..
עד שקבוצת אנשים התחילה להתלונן שזה לא בסדר, ההתעללות, והם נאלצו להפסיק- כי השמועה כל כך פשטה כמו שריפה בשדה קוצים, ומכל מקום שאליו הגיעו- גרשו אותם.
היה להם קשה לבנות שוב את התדמית שלהם מחדש- אבל איך שהוא הם הצליחו. והגיעו לאן שהם היום.
את מופע הקופים הם עזבו מזמן, ועכשיו הוא נהיה כלוב העונש שלהם."
אמבר הביטה סביבה.
שפתיה רעדו ועיניה נמלאו דמעות; היא צייצה בפחד "לפעמים הם שוכחים פה את החיות הנענשות יותר מחודשים שלמים!! חיות מתות פה, לו! אנחנו נמות! ! ! !"
היא פרצה בבכי והתחילה לבעוט בסורגים.
הזדעזעתי מהסיפור שלה, אבל לא יכולתי לתת לסיפור שלי להיגמר ככה. התחלתי לבעוט גם אני בסורגים.
הנעירות שלי והצהלות שלה אמנם הדהדו ברעש חזק בתוך החלל, אך איש לא שמע אותנו.
אחרי זמן לא קצר התעייפנו עד מאוד, ואמבר נשכבה על הרצפה, לחייה רטובות.
היססתי, אך לבסוף נשכבתי צמוד אליה, היא התקרבה אלי. זה תיקן את השבר בלב שלי על כעסה מקודם.
התכרבלנו זה לצד זו- מפוחדים, מיואשים, עצובים ואוהבים.
(או שרק אני הרגשתי ככה..)

◊ ◊ ◊

סניור טיראנו ובולע האש נכנסו בבהלה לתוך משדרו של הסניור.
"שב!!" נבח טיראנו. החתול הפרסי התעורר מתנומתו בבת אחת, וזינק מהשולחן לאחורי אחת החביות. הוא ידע מתי צריך לזוז מהשטח כשטיראנו בסביבה.
הסניור התיישב מאחורי שולחנו בעוד הבולע יושב מולו.
הוא כל כך זעם עד שקם בבת אחת, וללא אזהרות קודמות חטף את הסכין ונעץ אותו בשולחן. בולע האש נרעד מעט.
"אז לעזאזל הם הצליחו לצאת מהתאים שלהם!? הם בקושי היו בהמות בוגרות וכבר הצליחו להימלט!? אאאהההה! ! ! ! זה כל כך מרתיח אותי!!!"
"אדוני, אתה לא חושב שעוד חיות הצליחו לברוח, נכון?" היסס הבולע.
"לא! מובן שלא!! הן לא יעזו! אם יסתבר לי על עוד חיה אחת שנמלטה- אני שוחט פה את כל שאר החיות!!!" טיראנו העיף כוס עם כלי כתיבה מהשולחן. החתול הפרסי התחפר עמוק יותר מאחורי החבית.
הוא נהם בינו לבין עצמו. אחר כך הזדקף ויישר את חולצתו.
"אתה היית שם, ג'רמי.. ראית מה הן עוד עשו?"
"מה? מי?"
"הזברה והסוס ההוא!!! חתיכת ספחת!! הם בקושי עברו שנה מהחיים שלהם וכבר מתחילים לחשוב שהם מסוגלים לכל!!"
החתול זקף את אוזניו.
"א..א.. אני.."
"די! תשתוק!!" טיראנו הוציא את הסכין מהשולחן והתחיל להשחיז אותו במתקן השחזה שהיה לצד הקיר.
"תגיד לכולם, לכל מי שאחראי על חיות- שיכפיל את השמירה- שיספור כל בוקר וכל ערב את החיות שלו! ושאם יש סימן אחד קטן חשוד- שלא יהסס להשתמש בשוט או אפילו לוותר על ארוחה."
בולע האש שיחק באצבעותיו והנהן במהירות.
" בעצם חבל לי לשחוט פה קרקס שלם, ג'רמי.." הסניור הביט בסכינו המבריק מכל צדדיו.
"אני אולי פשוט ארחיב את הפטנט של הדוב, ג'רם; עוד תזוזה אחת קטנה לא במקום- וכולם עוד ירקדו אצלי פה וואלס!!" טיראנו העיף את סכינו מעל בולע האש, וזה ננעץ בקיר סנטימטרים אחדים מראשו של הבולע המסכן.
החתול הפרסי יצא בפיתול נחשוני מאחורי החבית בעוד הבולע מלמל בפחד מילות הסכמה לפקודה, וקם לצאת מהחדר.
החתול רץ מהמשרד ישירות לכיוון אורוות הזברות, ונעצר לקראת התא הראשון. הוא רחרח את התא, ואז זינק למרומי קיר הבטון שלה.
"היי! בהמה שמנה ומפוספסת שכמותך, תתעוררי כבר!" הוא קרא, מגלגל בלשונו את ה-ס' וה-ש'.
מייק התהפך על הבטן ונחר נחירות אחרונות. הוא מצמץ בעיניו והרים את מבטו מעלה.
"מה אתה רוצה, חתול מטונף?"
החתול החליט להתעלם מהעקיצה, הייתה לו תוכנית ברורה בראש ולא היו לו שום כוונות להתעכב על ריבים טיפשיים עם בהמה נחותה מימנו. הוא היה זקוק לקנות את ליבו של הזברה.
"אם אפי אינו מטעה אותי, אתה חולק עם זברה אחר את תאך, אמת?"
מייק נחר וירק, אחר התרומם על רגליו ונעץ בחתול מבט משועמם.
"כן, כן.. מה שתגיד"
"והאם זה נכון ששותפך הוא הזברה הנחמד ההוא שעשה את הסלטה המדהימה ההיא היום במופע?"
"כן, ממש!! נחמד.. הוא הטיפוס התינוקי והמפגר ביותר שראית אי פעם.."
"אה.. אני מבין שאתה לא ממש מחבב אותו"
"לא מחבב זאת לא מילה" מייק התנער. אם כבר העירו אותו, אז לפחות ננצל את הזמן כדי לבצע את התרעננויות הבוקר.
"אוו.. שונא?"
"מתעב!"
"רוצה להרוג בבעיטות?"
"רוצה לערוף את ראשו של הצרבת הזה!"
"אוו… אתה נראה לי כמו מתאגרף רציני.." החתול חייך.
"כן, היית צריך לראות אותי פעם. הייתי מסוגל לקרות עץ עם פרסה אחת מאחורי גבי!!"
"מצוין, אתה נראה לי כמו הטיפוס המושלם"
מייק עצר את מלאכתו. הוא הביט בחתול, כעת בחשדנות.
"מי אתה בכלל?"
החתול קפץ מטה והתהלך לעבר מייק, מנופף בזנבו בגאווה עצמית.
"אתה יכול לקרוא לי מַאלֶ"
החתול התיישב מול מייק וזנבו הפרוותי התלפף סביב רגליו.
"סניור מַאלֶ" הוא חייך וצמצם מבטו לעבר מייק.
"בסדר.. מאל, ומה אתה רוצה מימני?" מייק עיוות את שפתיו.
החתול קלט כי מייק הוא מהטיפוסים המזלזלים והסולדים, אך שברגע שתמצא את הכפתור שימשוך את התעניינותם, הם שלך לתמיד.
"אני רוצה להציע לך הצעה שלא תוכל לסרב לה.."
"אז אני אומר מראש- אני לא מעוניין!!" מייק התיישב עם אחוריו לחתול.
מאל לא התייאש.
"ואם הייתי אומר לך שמדובר בחברך לתא? איך קוראים לטיפוס הזה…"
"לו?"
"כן.. זהו! אמנם עדיין היית מסרב אם הייתי מציע לך הזדמנות חד פעמית, לסלק אותו מהתא?"
מייק לא הגיב, הוא הקשיב, החתול תפס זאת מיד.
"ולא רק זה! נכון שאתה שונא את האלימות של הקרקס הזה? את המאמן שלך ואת סניור טיראנו?"
"הסניור הוא לא הבעלים שלך או משהו?"
"נכון נכון.. אבל זה לא מונע מימני לשנוא אותו- נכון?"
מייק שתק, ואז קם והסתובב ופנה לעבר החתול.
"אז מה השורה התחתונה?"
"אתה תוכל להיות המנהיג של כל האימפרייה הזאת- ולשלוט בכל שוט וכלוב, בכל ערימת קש ובכל בקבוק שמפניה משובח! תהיה הזברה הכי מפורסמת בעולם! והכי חשוב! לא תסבול עוד את ה"לו" הזה, ותוכל לעשות לו כל מה שתרצה!"
מייק פיתח חיוך קטן וממזרי.
החתול ידע כי הוא הצליח.
"וכל זה.." מַאלְ חייך אף הוא ואמר בקול מפתה "רק אם תסכים להצעה שלי…"