۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 7

כל הופעה הקרקס נמשכה כשעתיים וחצי. ההופעה שלנו נמשכה כעשר דקות- אבל היא נראתה יותר ארוכה מהנצח..
מבעד לסורגי הכלוב ראיתי את הופעתם של הסוסים. תיירות עם מלבושים נפוחים בצבע וורוד רכבו עליהם בעוד הם דוהרים במעגלים וקופצים מעל מוטות עץ בגבהים שונים. נראה הרבה יותר כיף מאשר התרגיל שלנו.
ניסיתי למצוא במבטי את הסוסה האדמונית; מובן שלא הצלחתי, היו שם יותר מידי סוסים בתנועה, אבל כשממש עמדתי לוותר ולחזור, שמעתי שוב את צהלתה- וכשנחפזתי להביט שוב דרך הסורגים, ראיתי שהיא נעמדה בשתי רגליה האחוריות על כדור גדול עם ציורי כוכבים.
אור הזרקורים כוון אליה והקהל הריע בעוד שאר הסוסים עמדו במקומותיהם ללא ניע.
אני חושב שלא יכולתי לשלוט על חיוך קטן מלטפס על פניי כאשר היא נצצה באור החזק.
היא הייתה יפיפייה..
אחרי המופע הגדול, שזכה לביקורת טובה מאוד מצד צופיו- הובלנו למחנה החדש של הקרקס.
הוא היה ממוקם לצד העיר המאובנת, וצורתו החדשה לא חשפה הרבה את הנוף שלא היה העיר.
פירנצה הייתה מרשימה מאוד בבנייניה, אני מודה- אבל הנוף החדש של הטבע היה דל ולא מיוחד.
לא יכולתי להאשים את מורטימר בכך שטעה- ובעצם הוא רק רצה שארגיש טוב. אין דבר.. אולי במופע הבא בעיר הבאה יהיה מקום יותר טוב.

٭ ٭ ٭
בגלל הצלחתו המרובה של המופע, חגגו כל תיירי הקרקס בתוך אוהל אחד גדול ומרכזי, והקימו המון רעש. הם שתו משקאות חריפים, צחקו ושרו שיכורים, שיבחו את המופע ואיש את רעהו, אך לא הזכירו כלל וכלל את החיות.
חגיגתם נמשכה כל הלילה והזברות באורווה שלנו כבר נרדמו מזמן. רק אני לא ישנתי.
חשבתי על הסייחה האדמונית ההיא, ונזכרתי במה שהבטחתי לעצמי.
הרמתי את ראשי וזקפתי את אוזניי.
התיירים עדיין חגגו, ומייק ישן כמו בול עץ. החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא. ואתם יכולים להסכים איתי שזה נכון מילה למילה!

קמתי על רגליי ובחנתי את דלת הסורגים. היא הייתה גבוהה מימני בחצי ראש. נעמדתי על רגליי האחוריות. עכשיו הייתי גבוה מימנה. אולי זה יכול לעזור לי.
אבל עוד דבר שעלי לחשוב עליו, אם אוכל למצוא דרך לצאת, איך אוכל למצוא דרך להיכנס חזרה?
נחתתי על רגליי והתחלתי לחשוב.
הבחנתי בשוקת שנמצאה משמאל לדלת, ולפתע עלה בי רעיון.
הייתי מודע לכך שהוא עלול לעשות יותר מידי רעש, אבל החלטתי להסתכן.
צעדתי כמה צעדים אחורה כדי לקחת תנופה- ומשם- דהרתי שני צעדים, קפצתי על השוקת ומשם עברתי בזינוק גבוה מעל הסורגים.
נחתתי בצליעה קלה אבל כשקפאתי במקומי לכמה שניות- איש לא התעורר.
מעולה.. נרגעתי.
עשיתי את זה!! אני בחוץ!! עכשיו אני רק צריך לגלות את הדרך אל אורוות הסוסים. ארר.. אילו רק חשבתי על זה קודם..
יצאתי בכל זאת מהאורווה ומלבד צרצרים והתיירים השיכורים משמחה ומרום, לא נשמעו רעשים נוספים.
צעדתי חרש ובעודי מביט על צלליותיהם של התיירים, רחרחתי את האוויר.
אחרי כמה מטרים קלטתי ריח של סוסים. התרגשתי, אך לפתע זלג מימני כל האומץ. מה אני אמור להגיד לה בכלל?
ואם היא ישנה וכשאני אעיר אותה- היא תיבהל ותעיר את כולם?
הפחד התנדנד בתוכי, אבל למרות זאת, נכנסתי לאורוותם.
כשפעימות ליבי כמעט ומכאיבות לי, חלפתי על פני תא ועוד תא, על פני סוס עצום לעומתי ועוד אחד כזה; עד שבסוף מסדרון האורווה הארוכה, ישנה לה בתא משלה- אותה סייחה האדמונית; מקופלת על ערימת קש.
כל גופי הידגדג. בלעתי את רוקי.
היא נראתה כל כך שקועה בתנומתה, עד שחששתי להעיר אותה מפאת החשש שתכעס.
אבל לפתע מצאתי את עצמי מגרד את סורגי הדלת שלה עם פרסתי. זה היה מוזר, לא שלטתי בתנועה הזאת כלל.
הפסקתי אותה ממש שנייה לפני שהיא הרימה את ראשה לפתע.
קפאתי במקומי ופני האדימו.
היא הביטה בי ואוזניה הזדקפו. עיניה פעורות לרווחה ופיה פתוח מעט.
"איך עשית את זה?" היא שברה את השתיקה אחרי כמה שניות.
נרעדתי בהתרגשות- היא דיברה אלי! היא באמת דיברה אלי!!
"אהה… עשיתי.. מה?" עניתי לה! אני באמת עניתי לה!!
"שאתה מחוץ.. אתה יודע.. לא בתוך… בחוץ!" היא קמה אחרי שלא ידעה להבהיר את עצמה כראוי, ונעצרה סנטימטרים פעוטים מולי. מה שחצץ בינינו היו הסורגים הדקים.
יכולתי כמעט להריח את ריחה ואפי דגדג בעליצות.
היא סרקה אותי במבטה מפרסה עד קצה אוזן ואפילו הביטה קצת מאחוריי.
היא הייתה כמעט בגובהי. הבטתי ישירות לתוך עיניה.
"איך אתה מחוץ לתא שלך?" היא לחשה לבסוף. עיניה עודן פעורות ומבטה הילדי, התימהוני והמסוקרן מצא חן בעיני.
כמעט ששכחתי לענות לה:
"אהה… קפצתי החוצה.." עניתי. עדיין לא זז.
לפתע חיוך שובבי התפרש על פניה. היא הביטה ברצפה שליד רגליי.
"גם אני רוצה לצאת" הוא פערה שוב את עיניה והביטה בי בהתרגשות גדולה.
"תעשה שגם אני אצא!" היא הסתובבה ודילגה דילוג קטן בתוך תאה.
"אה… אבל… אני לא יודע איך לעשות את זה.." הודתי בהתאכזבות.
הוא הפסיקה לקשקש בזנבה היפה וחיוכה נמחק לאט.
"אוו… חבל.." היא אמרה, ואז הרימה את ראשה בבת אחת.
"אתה מוכר לי.. מי אתה?"
אני מוכר לה? אני לא מאמין!! זה אומר שהיא כן ראתה אותי במהלך השנה הזאת!! אושרי לא ידע קץ!
"אהה… אני לו"
"אני לא מכירה שום לו"
התנפצתי.
"אהה.. כלומר," לפתע הבנתי שהתנפצתי לשווא "אני הזברה שהופיעה לפניך בהופעה היום."
"אתה עם האוכף הצהוב?"
"כחול.."
"אה, סליחה, כולכם נראים אותו דבר, הזברות.." היא התקרבה אלי, מחוייכת, מעט מפתה אפילו.
"אז.. לו, למה אתה כאן?"
בלעתי את רוקי. מה אוכל להגיד לה??
"אהה.. רציתי.. להראות לך משהו.."
יופי, מוח קש, תראה לה מה? את פרסת המזל שלך?
אך הסייחה התלהבה מהר מידי בכדי שאוכל להתחרט. היא קפצה במקומה, התקרבה ולחשה:" אני אוהבת הפתעות! רק תגיד לי איך לצאת, כמו שאתה עשית!" היא חייכה מאוזן לאוזן ועיניה צחקו.
צדקתי- הריסים שלה באמת מברשתיים.
"אהה.. בסדר. את רואה את השוקת שיש מעליך?" הצבעתי עם אפי. היא הרימה את ראשה והנהנה.
"פשוט קחי תנופה, תקפצי עליה ומשם תקפצי החוצה. אני מבין שזה אולי עלול להיות לך מעט קשה, אני בעצמי כמעט לא הצלחתי, אבל אם תזדקקי לעזרה, תמיד תבקשי מימ…"
הסייחה נחתה לצידי במכה אחת; על כל ארבעת רגלייה- בחינניות וכמעט במושלמות. כאילו היא עושה את זה כל סופ-שבוע.
השתוממתי. אפילו מעט נבהלתי מההפתעה.
היא הביטה ברצפה שסביבה ואז בי. חיוכה שבע הרצון גדל, והיא הביטה בי, מקושקשת זנב.
"רצית להראות לי משהו?" היא עוררה אותי מהתאהבותי.
"אהה.. כ..כן.. בואי"
התחלנו לצעוד לאורך המסדרון של האורווה, שקטים כמו עכברים, אך כאשר יצאנו- היא לא התאפקה ורצה החוצה, מדלגת וצוהלת.
מיהרתי להשתיק אותה והיא חיכתה אותי בצחוק.
"דרך אגב, אני אָמְבֶּר" היא חייכה.
אָמְבֶּר.. איזה שם… מחמיא לה מפרסה עד קצה אוזן.. למרות שלא היה לי שמץ מה זה. אבל התביישתי לשאול.
"אז לאן אנחנו הולכים? לו " היא דילגה סביבי במעגלים.
"אהה…" לא היה לי מושג, קצת התהפנטתי מימנה. נאלצתי לאלתר. "בואי"
התחלתי ללכת לכיוון הראשון שראיתי והוא היה מיציאה מהמחנה. חשש גדול התעקצץ בעורי ככל התקרבנו. הרי מעולם לא באמת הייתי בחוץ, ומה אני אמרו להראות לה שם???
בזמן שאני צעדתי, היא קפצה- היה ניתן לראות שהיא מאושרת עד מאוד! היא נעצרה מידי פעם ונשמה את האוויר הצח לריאותיה כאילו אוגרת אותו לזמנים קשים שבהם יהיה מחנק.
מאוד מאוד רציתי לשאול אותה אלפי שאלות- וממש לפני שעמדנו לצאת מהמחנה, עזרתי אומץ ופתחתי בשאלה ראשונה:
"היי.. אמבר.. תגידי.."
"כן!" היא רדפה אחרי עש לילה וענתה לי תוך כדי.
"מה פירוש השם שלך?"
"אבן הענבר" היא ענתה כמתורגלת מראש. נעצרה ואז זינקה לעבר העש שנח על אחד העצים. קיוויתי שלמרות התרגשותה היא תהיה יותר שקטה.
"ו.. אמבר… אהה…." חששתי. "איך את יכולה להיות כל כך שמחה ואופטימית במקום כמו זה?"
"מה זאת אומרת?" היא עדיין עסקה בפרפר ולא הפנתה את מבטה אלי.
"אהה.. התכוונתי- את כל הזמן ניראת מאושרת, וזה לא כל כך טבעי לגיהנום הזה שכאן!"
אמבר עצרה את זינוקה ברגע האחרון והתרוממה על רגליה. העש התעופף משם.
"לך אולי זה גיהנום… לי זה הבית.."
לא הבנתי.
היא הסתובבה אלי. עמדנו שנינו קרובים ליציאה במרחק של שלושה צעדים לכל הפחות.
היא השתתקה, ואז הרימה את מבטה אלי.
"אני לא יודעת מהיכן אתה הגעת.. אבל אני נולדתי פה. כן, אני יודעת שמתעללים כאן בחיות. באמא שלי, באבא שלי.. בכל חברי לאורווה ולא רק בסוסים. גם בי היכו לא פעם, זה נכון.. אבל למדתי לחיות פה. למדתי לשרוד עם זה. והבנתי, שאם אני באמת רוצה לשרוד, לשרוד אך לא לסבול בדרך; אני חייבת להיות אופטימית כל הזמן, גם כשהמצב נראה כבלתי אפשרי.
אתה מבין אותי.. נכון?"
הנהנתי מיד. באמת הבנתי אותה.
"אני יודעת שאין מצב שחיי ישתנו, ואני נולדתי להיות סוסת קרקס. אני חייבת להשלים עם חיי- למרות שהם לפעמים נוראיים."
"אפילו יותר מנוראיים" הוספתי.
"כן.. נכון. אבל… איך להגיד את זה.." היא התקרבה אלי ומבטה כמעט נשק למבטי "לפעמים צריך לתת לחיים לזרום ולא להיאבק בהם כדי שיהיו יותר טובים." היא הסתובבה והראתה לי את הרגל שלה.
"רואה את החתך המגליד המכוער הזה? המאמנת שלנו התחילה להשתמש בסכין."
נרעדתי ושאפתי אוויר בבהלה.
בום!! לפתע משהו נעמד מולנו. שנינו נבהלנו עד שד עצמותינו ונסוגנו אחורה.
"איך לעזאזל הגעתם הנה??" אחד מתייר הקרקס, שבולע אש חסם את היציאה מהמחנה, שמימנו שחכתי אפילו אני- ותפס את שיערות רעמת העורף של שנינו.
זה הכאיב אפילו יותר מהפעם שבאר עשה לי את זה.
אותו בולע אש גרר אותנו לתוך אוהל החגיגה של תיירי הקרקס והשליך אותנו למרכז החוגגים.
סניור טיראנו קם על רגליו.
האור החזק- הכל כך שונה מהחשיכה בחוץ שאליה התרגלנו, בתוך האוהל סינוור אותנו עד מאוד ובקושי הצלחנו לעמוד על רגלינו.
בולע האש וטיראנו דיברו.
לבסוף שמעתי את טיראנו מחרחר בכעס רב ואומר:
"קחו אותם לצינוק הקופים"