۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 6

"ברוכים הבאים לפירנצה!!" נשמע קולו של אחד התיירים שמקצועו היה להטוטי כדורים. הוא רכב על סוס לצד הקרון שלנו והתלהב מאוד כאשר עמדנו להיכנס בשערי העיר.
התעוררי בבת אחת מקולו החזק ומצמתי פעמים אחדות. כשהתרוממתי על רגליי מיד הבחנתי שחסרות זברות אחדות. כשהצצתי החוצה, ראיתי שמישהו רתם אותן לקרון שלנו, שלא היה כעת מחובר לקרון שלפניו. ו.. אוי לי.. הן לבשו, המסכנים, את הביגוד המזעזע שלנו.
בכלל- חצי מהחיות של הקרונות הוצאו ונרתמו למשוך אותם, ומאיפה הגיעו כל התיירים בעלי הכלים המרעישים האלו?
אחר-כך גם הבחנתי כי כל שותפיי לקרון מביטים בהתלהבות בצד אחד של הדרך, הצטופפתי גם אני.
התחוור לי כמעט מיד כי הבטתי במה שהיה "פירנצה".
השתוממתי מאוד.
הכל היה שם בנייני אבן ענקיים עם מדרכות ואלפי תיירים שמיהרו להתקבץ סביב הקרונות ולצהול. בעיקר תיירים קטנים זבי חוטם.
הם הביטו בי וצווחו מאושר. באמת שלא הבנתי למה. הם אף פעם לא ראו זברה?

המשכנו ונכנסנו עמוק יותר לתוך העיר, מוקפים בתיירים- מגדול עד קטן; מנגנים את המוזיקה המעצבנת שמישהו הלחין לקרקס- כלי נשיפה, בעיקר חצוצרות וטרומבונים, תופים ומצלתיים, עוגב וצפצפות; ובינתיים סניור טיראנו המפלצתי, קרא בעודו רוכב על סוס לבן, עם אוכף וציצית נוצות מעיקים לעין:" גבירותיי ורבותיי! קבלו בתשואות את פניו של הקרקס הגדול של סניור מאג'יאה!!!" הוא קרא והקהל שאג בשמחה.
זה היה מחליא בעיני. איך לעזאזל התיירים האלו יכולים לשבח קרקס שהוא למעשה גיהנום עלי אדמות?? תיירים מחורבנים..
וגם כן.. סניור טיראנו, המנהל המפלצתי (אין לי מילה אחרת לתאר אותו) של כל הכאוס הזה, מחייך וקורא בקול כאילו גם הוא בעצמו לא יודע על החרפה שצועדת מאחוריו.
ואם חיוכו הלא טבעי לא הספיק- הוא גם חבש כובע צילינדר עם פס בד אדום וזהב, לבש חליפה עם כתפיות של גנרל- אדומה עם כפתורי זהב, שבעיצובה חשפה את הכרס השמנה שלו. בעלת שני "זנבות" מאחור שהיו אמורים להיראות חלק מההופעה המרשימה, של החליפה המיוחדת. וזה לא היה הסוף מכנסי רכיבה ומגפיים מבריקים.
ואם אינני טועה, הוא הוסיף והבריש את שפמו המגודל?

המוזיקה הייתה רועשת מידי. הכל היה רועש מידי! והתפללתי שזה יגמר במהירות.
"היי! תזוז מהדרך!" מייק דחף אותי בגסות. ואם כבר מדברים על התפללות שהכל ייגמר..
מייק היה גבוה מימני בקצת, ובכללי- גדול מימני. וזה בטח גרם לו להרגיש שהוא יכול עלי. יום אחד אני אוכיח לו שלא.
לפתע, מתוך כל הרעש- צהלה נקבית וצלולה תפסה את אוזני. כמובן.. הייתה זו הסוסה האדמונית שלבשה אוכף וציצית נוצות, שבשונה מכל שאר החיות והתלבושות שראיתי יחדיו עד כה- זה דווקא התאים לה.
התמוגגתי. לא יכולתי להסיר מימנה את העיניים!
עד שנבלעה בתוך ההמון והמון הקונפטי הצבעוני. איזו בושה.. חלפה כמעט שנה ועדיין לא דיברתי איתה אפילו פעם אחת, היא לא הסתכלה בי אפילו פעם אחת, ועדיין איני יודע את שמה!
לא נורא.. ניחמתי את עצמי.. בהופעה הגדולה אולי יהיה לך זמן לפגוש אותה. אבל אל תשתפן לי!
הבטחתי לעצמי.

۞ ۞ ۞

כשאוהל הקרקס העצום עם הדגלים נקבע במקומו- הוכנסנו חיה, חיה למקומה לפני ההופעה. בתוך האפלה המעושנת, בתוך כלובי סורגים קרים, מהרצפה עד לגובה של חמישה מטרים, בין תיירים לבושי נצנצים ומאופרים עד לתחושת סלידה- באר הלביש אותנו באוכפינו המגוחכים. הם היו- כל אחד בצבע שונה (אני לבשתי כחול), והרתמה, שפצעה לא מעט את פי ושפתיי- נקשרה שוב.
לפני יציאתנו לבמה הגדולה, באר אמר לנו שש מילים.
"אם תשגו, אתם תתחרטו על כך"
רציתי לבעוט בראשו; בזקנו המגוחך המתיימר להיות כמו זברה. איזה חוצפן.
נשמעה השריקה ובאר פתח בחריקה את דלת הכלוב.
צעדנו, זה אחר זה, לתוך הבמה- הליצנים שבדיוק סיימו את הקטע שלהם יצאו בקפיצות וגלגלונים מהבמה.
זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי- תקפה אותי בחילה של התרגשות. אך לא שמחתי בהתרגשותי.
כל מה שבלעתי בכאב כל השנה- אני צריך עכשיו להקיא בפני מאות אנשים. והכי חשוב, לעשות זאת נכון.
רעדתי ואור הזרקורים החזק לא עזר לי במיוחד. חשתי בלבול וסחרחורת, אך פחדי הגדול- לטעות ולצאת מהקו של השיירה, היה חזק יותר מהסחרחורת, ואיך שהוא מצאתי את עצמי עומד במדויק במקומי הקבוע, של מעגל פתיחת הקטע.
סניור אֶבִידֶנְצֶה לבש חליפה שחורה ולבנה ובידו היה שוט. יכולתי להרגיש את הרעד של הזברה העומד לצידי.
אבידנצה חיכה שישתרר שקט וחושך סביב הבמה, ושתחל המוזיקה. כשירד החושך איך שהוא זה הרגיע מעט, אך כשהאור חזר בשנית- ואבידנצה שרק במשרוקיתו הצורמנית התחלנו, כמו אחוזי דיבוק לבצע את הקטע שלנו.
יחד עם המוזיקה המוזרה צעדנו הלוך ושוב, דילגנו, דהרנו, עצרנו, הסתובבנו, נעמדנו זה מול זה ואף נעמדנו על רגלינו האחוריות. דבר שגרם לקהל התיירים למחוא כפיים בהתרגשות. באותו רגע הבנתי שתיירים הם עם מטומטם ביותר, אם זה מה שמבדר אותם.
אחר כך- אני וזברה בשם זולו הלכנו למקומותינו בעוד באר גרר לוח "קאפה" במרכזנו. אני וזולו עמדנו זה מול זה, רחוקים בעשרה מטרים- ובאמצע הקיר. שכעת הסתיר את הזברה העומדת מנגד.
עכשיו ידענו שהגיע הזמן לסלטה. התרגיל הכי מסוכן וקריטי בקטע הזברות.
מה שבעצם היה צריך לעשות היה לקחת מספיק תנופה, ולעלות על הקיר בשני צעדים ולדחוף בעזרתם את עצמך אחורנית בסלטה.
עכשיו, קיר הקאפה שקל פחות מהראש שלי- ואם אחד מאתנו מתחיל לזנק על הקיר מוקדם מידי, הוא פשוט מפיל בחוזקה את הקיר, ואם זה בהקדמה של שתי שניות מהזברה השני- הוא גם ירמוס למוות את אותו הזברה. אולי לא למוות, בעצם, אבל כן לפגיעה קשה.
אבל נראה לי שמה שסניור אבידנצה הכי דאג מימנו היו קריאות הבוז מהקהל- אם זה יקרה.
לא רציתי לתת לזה לקרות.
את זולו אני מכיר בגלל קטע הסלטה. באר בחר אותנו אחרי שראתה ששנינו אתלטיים מאוד משאר הזברות (ואלוהים, איך אני מודה שהוא לא בחר את מייק, שגם הוא פעלתן לא קטן) והוא דווקא טיפוס די נחמד.
לא רציתי לפגוע בו, ובטח גם הוא לא בי. אף אחד מאיתנו לא רצה לחטוף הצלפות בעונש על הכישלון של התרגיל לעיני ההמון, אני לא רציתי שמייק ימצא סיבה חדשה לצחוק עלי, ושנינו רצינו שהלכ ייגמר כבר.
הפחד קרע בי חור.

"זברות!" באר צעק. הקהל השתתק במתח. "התכוננו לתרגיל המסוכן ביותר! ההיפוך נשמות!"
ככה באר קרא לתרגיל. ממש חביב, אם תשאלו אותי.
באר הביט בי ואז בזולו, ושרק במשרוקיתו.
לא יכולתי לראות את זולו, וגם זולו לא ראה אותי.
אם אחד מאיתנו פיגר בשנייה אחרי השריקה- אנחנו גמורים.
כשדהרתי, והייתי כבר שלושה מטרים שנגמרו מהר מול הקיר, חשבתי שאני עומד למות.
הריצה חסרת הוודאות הזאת לעבר קיר ששוקל פחות משרפרף עץ נמוך, הייתה כל כך מפחידה, שלא התאפקתי ועצמתי עיניים בדיוק כשזינקתי אל הקיר.
הוא היה יציב, וגם קפיצתי אחורה הייתה. הקהל שאג בתרועות.
עדיין אדרנלין הפחד בער בי כשנחתתי על הקרקע הבטוחה- וכמעט ושכחתי את העמידה האחרונה של סוף התרגיל.
אך כשבאר הסיר את הקיר מלפני שנינו, נשמתי לרווחה כשראיתי את זולו- בריא ושלם לפני. אולי מעט רועד.. טוב.. כמוני, אבל מאושר שהכל נגמר.

יצאנו זה אחר זה חזרה לכלובים. באר שפך דלי עם מים לתוך השוקת שלנו ומיהר לעזוב בחוסר סבלנות.
כולנו נדחפנו לעבר השוקת, צמאים ביותר.
אפילו לא טרחתי, למהר לשם, למרות שהייתי צמא עד מאוד; ידעתי מראש שמייק ימנע מימני לשתות בשלווה, בכל מקרה.
מורטימר התקרב אלי עם מלבושו הירוק כהה.
"כל הכבוד, לו. היית נהדר למופעך הראשון!" משהו באמת גאה נצך בעיניו. חייכתי אליו.
"כן, לולי, היית נהדר! כל כך נהדר, עד שכל הבנות עשו במכנסיים!" מייק נגח בי וצחוקו הצורמני הרס לחלוטין את האווירה.
"מייקל, מה אתה רוצה מימנו?? אתה מקנא?" מורטימר כעס, אך גם שמח לעקוץ אותו. אני לחלוטין מבין אותו- זה הגיע לו מאוד.
"שאני אקנא ברבע עוף הזה? ממש לא!! אם כבר, הוא זה שצריך לקנא בי!"
"אתה יודע, למען האמת אני לא מוצא שום דבר בך שאפשר לקנא בו" לא שיקרתי באף מילה.
"תסתום, לולי, או שאני אוריד לך את האוזן בנגיסה.."
"ואוו! ואוו! בואו נפסיק את זה עכשיו! בסדר??" מורטימר נכנס בין שנינו.
הוא צדק. הלכתי לכיוון השוקת שהתפנתה.
לפעמים מורטימר נראה לי כמו מלאך בעוד מייק נראה כמו שטן. אבל הודתי לכל מה שיכולתי, על כך שהמלאך פה מעט חזק יותר מהשטן.