۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 5
עברו עשרה חודשים מאז הגעתי לקרקס. גבהתי מאוד, ורעמתי התארכה. רגליי התחזקו והתעבו ופרצופי כבר לא היה כשל ילדון קטן.
כשמלאו לי חצי שנה- לצערנו, הנקבה היחידה מהזברות, שהייתה, לפי דבריהם של שאר הזברות מהאורווה, טרופה בדעתה- מתה ללא אזהרות קודמות. וכך נשארנו רק זכרים, אך גרוע יותר, כעת נאלצתי למלא את תפקידה במופע הזברות, וזה אומר אימונים מפרכים, יגון ובעיקר כאב.
באר, המאמן שלנו, נהיה עמנו יותר קשוח ורע אחרי מותה של מטילדה, ולאחרונה הוא התחיל לגדל זקן. זקן שחור כמו בלוריתו שאחרי שצמח מספיק והתארך- הוא סיפר אותו בצורה מחודדת וצבע בו שני פסים לבנים.
אם תשאלו אותי.. אם הוא מנסה להיראות כמו זברה, והוא חושב שזה מה שיקדם אותו; אז יש לו עוד עבודה רבה.
למדתי בדרך הקשה והארורה את הצעדים הטיפשיים של תרגיל מופע הזברות; למדתי כיצד לעשות "סלטה" אחורנית, כיצד לקפוץ דרך חישוק וכיצד לעמוד על שתי רגליי האחוריות ליותר מעשרים שניות.
אילולא היו מכים אותי בדרך, הייתי גם גאה בכך.
לפי דבריו של מורטימר, שעדיין נשאר כמו אחי הגדול למרות שהתבגרתי בעצמי, אין חיה אחת בקרקס הזה שאין לה לפחות שתי צלקות. הוא טעה, ורק אני ידעתי זאת, כיוון שיש לי רק צלקת אחת. ובעצם אני לא כל כך בטוח שהיא תישאר לי לנצח, כי אני עוד צעיר יחסית.
אבל אני זוכר אותה היטב..
זה קרה באותו היום שבו כבר הייתי בן תשעה חודשים; סניור אֶבִידֶנְצֶה בדיוק עבר לקבוע בי את התרגיל הבא, שהייתי צריך לדעת למופע שלנו- הסלטה לאחור.
זה היה הדבר הכי מסובך שאי פעם ניסיתי לעשות, וגם ללא האלימות מצד הסניור- נחבלתי מספיק מכל הנפילות שלי, ואפילו כמעט נקעתי את הקרסול.
אבל ממש כשבדיוק חשבתי שאצליח לעשות את הסלטה הארורה ההיא- נכשלתי ברגע האחרון.
באר היה מספיק מעוצבן והוא לקח את מקל הצלפות שלו (שהוא למרבה הפלא לא ממש מרבה להשתמש בו. בשונה מכל מאמן אחר בקרקס) וחבט לי בגב.
ירד לי קצת דם, ובנעירות כאב דידתי בבהלה לעבר מורטימר. ואם כל זה לא מספיק- מייק גיחך ברשעות.
בסופו של דבר למדתי לעשות את הסלטה ההיא, אבל הפעם האחרונה שראיתי את סניור אֶבִידֶנְצֶה
מחייך, היה ביום שבו לואיזי הביא אותנו אליו ביומי הראשון כאן.
◊ ◊ ◊
המחנה של הקרקס עומד לעזוב.
מופע חדש נמצא לנכון להתקיים בעוד שבוע בפירנצה, ובשלושת הימים האחרונים כולם מתחילים לארוז.
כל כך היה לי חבל שלא זכיתי בינתיים להיות באחו היפה והירוק שנמצא במרחק צעדים ספורים מהמחנה, אך מורטימר הבטיח לי שבמקום בו נהיה יהיה גם נוף ירוק כזה- אך רק הרבה יותר טוב!
קיוויתי שהוא צודק, אך בינתיים הנוף הירוק פחות עניין אותי.
יותר משכה אותי הסוסה (מאז כבר סיפר לי מורטימר מה הם הזברות המשונות) האדמונית ההיא.
גם היא גדלה כמוני, והמופע שלהם נמצא ממש אחרינו.
באחת החזרות הגנרליות, אמנם בעודי לבוש במלבושים מעוררי גיחוך, צפיתי בה מהצד.
סייחה חזקה ופעלתנית, עם צחוק מתגלגל וריסים שחורים ומברשתיים.
היא הייתה נקודת האור היחידה בתוך הקרקס האפל והאומלל הזה, ולא פעם רציתי לדבר איתה על איך היא עודנה אופטימית וצוהלת בתוך הגהנום עלי אדמות הזה.
אך אם להיות כנים, לא דיברתי עם אף אחד מחיות הקרקס חוץ מהזברות, ולא היכרתי אף אחת מהן באופן אישי.
הם פשוט לא נותנים לנו להתקרב חיה אל רעיה. וזה ציער אותי מאוד.
דבר שהייתי חייב להיות מרוכז בו לאחרונה, הם צעדי המופע שלנו. שהם לא פשוטים בכלל.
שנאתי לעשות אותם, זה נראה לי כל כך חסר טעם, ופאת כך שהיינו חייבים לעשות זאת- השנאה.
שנאתי את צעדי הריקוד, שנאתי את המלבושים המזעזעים שהיינו מוכרחים ללבוש (כי שמע על חיה שלובשת משהו!?!? בכלל!?!?) שנאתי את סניור אבידנצה, שנאתי את האלימות הקשה, שנאתי את המזון והמים העלובים שקיבלנו, שנאתי את העובדה שאני נמצא במרחק נשיקה מאחו ירוק ומדהים שאליו לפחות אני עוד איך שהוא שייך ובמקום זאת אני נמצא בכלא המחלחל הזה! ובעיקר שנאתי את מייק! ! !
לא מספיק שאני ישן איתו באותו תא. ולרוע מזלי, העבירו את מורטימר לתא נפרד, בגלל הפרשי הגיל ובגלל שחשדו שהנעירות הרמות שמגיעות מהתא שלנו, הן בגלל שמורטימר נושך את אחד מאיתנו. אך זה לא היה אחר מאשר מייק שאהב להציק לי נואשות.
חשבתי שאמות כשמורטימר הועבר.
אבל כמו שאמרתי- אמנם נשארתי בחיים, אבל לא מספיק שהוא הציק לי בכל הזדמנות- הוא גם דחף וניסה להכשיל אותי בכוונה גם בזמן האימונים. פעם אחת הוא אפילו הצליח וסניור אבידנצה נתן לי אחת. הוא פשוט אהב לראות אותי סובל ומושפל.
יום אחד אני עוד אחזיר לו בסיבוב.. הוא עוד יצטער על כך.
אבל בינתיים,
חלף לו היום החמישי לאריזות, ולא נותר דבר מהמחנה מלבד כתמי הגללים, שלוליות אחדות, פיסות נייר קטנות ולא חשובות שהתעופפו ברוח כמו שרידים אחרונים וכתמי פיח מהמדורות שהיו מכינות ארוחת ערב לתיירים של הקרקס.
כל הזברות הועברו, כמו שאר החיות, לקרונות צבעוניים עם פרסומת לקרקס, וזאת הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שיכולתי להצטנף על ערימת קש לצד מורטימר כמו בעבר, אך גם הפעם האחרונה שראיתי את המרעה הירוק, ההרים הקרירים, השמיים הכחולים, הנחל שאולי היה שם (אם עיני לא הטעו אותי) העצים ירוקי העד והאוויר הצח שכל כך אהבתי.
זה מאוד העציב אותי, אבל מה אני מדבר? הרי מורטימר הבטיח נוף כזה ואפילו יותר טוב מימנו! ומורטימר היה הדבר היחידי שהייתי יכול להאמין לו ולסמוך אליו, גם אם הוא היה מעט זקן. טוב, לא זקן. הוא נראה ככה רק חיצונית. הוא היה בסך הכל בן שנתיים- אבל האנחות שלו, כבדות גופו, מבטו העייף אך הרך לא ממש עזרו לו להיראות צעיר.
אבל מה זה משנה, נרדמתי אט אט מטלטולי הקרון בעל הסורגים משני הצדדים לצידו של מורטימר, וחלמתי על הנוף הירוק. היה זה רגע נדיר של נחת.
תגובות (0)