۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 4

העברתי צעד ארוך יותר מעל כתם גללי חיות (שלא זיהיתי) שהייתה מסריחה ושטוחה מרוב צעדים וגלגלי קרונות שעברו עליה בעבר. האדמה הקשיחה אך הנוחה שצעדנו עליה השמיעה נקישות שאהבתי לשמוע כשהלכנו, ומצאתי את עצמי משחק עם הנקישות עד שצל גדול אפף עלי.
הרמתי את ראשי והבחנתי שנכנסו לאורווה.
הרחתי ריח זר אך גם מעט מוכר ודגדוג של שמחה נצץ בי.
זה בעצם היה מסדרון ארוך עם תאים משני צדדיו. התאים היו עם קירות בטון וסורגים, והרצפה הייתה מטונפת בקש ובגללים, בעוד שהתקרה הייתה יריעת ברזל עם קפלים בצורת גג משופע לניקוז מים.
בעודי מביט סביבי בהתפעלות, דלת סורגים של אחד התאים נפתחה בחריקה חלודה והוכנסתי לתא עם קש ורצפת בטון.
השלשלאות הוסרו בגסות מצווארי ונדחפתי פנימה, עמוק יותר לתוך התא.
הבזיליקום המשופם טרק את הדלת וגיחך.
"אני מקווה שנגמלת מינקות, קטנצ'יק.." ועזב.
המשכתי להביט עוד קצת בדלת הסורגים. אוי לא.. חשבתי.. עוד פעם סורגים.. איפה הנוף הירוק והצח שראיתי קודם? איזה מין בזבוז זה!?
חרישית נשמעה נשיפת אוויר סוסית דרך השפתיים, שגרמה לאוזן שלי לנטות אחורנית. סובבתי את ראשי כמעט מיד.
שתי זברות עמדו בצללית שהייתה בפינתו הרחוקה של התא, אחת בוגרת והשנייה בערך בגילי, אולי יותר גדולה.
"ש..שלום.." מלמלתי וצעדתי צעד אחורה.
לא חזרה התשובה.
התגובה היחידה הייתה שהזברה, שהייתה לפי ערכתי בת חצי שנה, התקרבה בדילוגים לעברי. השפלתי את אוזני אחורה. הוא נעצר כשפרצופו כמעט נושק לפרצופי- עם מבט מזלזל.
"הממ.. הוא ממש תינוקי.." אמר הזברה בקול חצוף. שערות רעמתו לא מסודרות, פרועות ומלאות אבק.
"מייק! תפסיק, זה לא נחמד!" הזברה הבוגר התקרב אלינו ונשך את הזברה הצעיר באוזנו. גם שערותיו היו מעט פרומות.
"אוו! תפסיק אתה!!" נעלב מייק, ככל הנראה, ובשני דילוגים גדולים חזר לפינה המוצלת של התא.
הזברה הגדול נאנח וחזר להביט בי "תסלח לאחי, הוא לא הכי ממושמע."
"ני ני ני.. לא הכי ממושמע" חיכה מייק את אחיו בבוז.
הזברה הבוגר ניענע בראשו בייאוש וחזר אלי.
"דרך אגב, אני מניח שאתה השותף החדש של התא שלנו, אם ככה- קבלת פנים ראויה לא תזיק כאן" הזברה הבוגר הסתובב ודחף עם אפו ערימת קש קטנה וצנועה לפינה אחת של התא. הוא דרך אליה מעט פעמים כדי לסדר ולרכך אותה ואמר לי באדיבות:
"כאן אתה תישן בלילה, ואם אתה צריך משהו, תעיר אותי, טוב?"
"אבל תוודא שזה לא יעיר אותי, אני לא רוצה שתפריע לשינה שלי בגלל פיפי תועה במיטה" מייק התמתח על הגב ומבטו זועף.
"מייק, תפסיק לפני שאבעט לך בישבן" איים הזברה.
"דרך אגב, אני מורטימר." נאנח הזברה העייף אך בעל התושיה "ואני אחיו הגדול"
"או אולי בעצם בן הדוד שלי" מייק שיחק עם פרסותיו באוויר.
"כן, אנחנו לא ממש בטוחים. אני אולי גם הדוד שלו- אבל כך או כך, החשדות הכי הגיוניות אצלנו הן שאנחנו אחים"
"מה שבטוח, אנחנו כן מאותה משפחה" מייק קם והתנער.
הזדעזעתי.
"מה? אתם לא יודעים מה אתם?" שאלתי את מורטימר. ממייק לא רציתי תשובות.
"אבל אצל זברות, א..איך אפשר שלא לדעת? זה כמעט הדבר הכי ברור!"
"אתה צודק שזברות הן משפחה וזה מאוד ברור מי מה למי. אבל אתה מבין.. הגענו לכאן ביריד. זיכרון מטושטש אחד שידוע לי , הוא שבאתי לראות את אחי, את בן הדוד שלי או אולי את הגיס שלי בעצם.. אני לא ממש זוכר, לא משנה כרגע- רק כאשר נולד. אנחנו כן משפחה, אבל אחרי שחצי מהעדר שלנו נמכר- אני זוכר שהיינו ביריד- הופרדנו לפרק זמן שנראה כמו נצח, ואז כשנפגשנו בשנית, זה היה כאן. זיהינו מיד זה את זה; כמובן, כי אנחנו זברות, אבל המקום הזה לא ממש גן עדן. ותאמין לי- אני מעדיף להיות בכל מקום אחר בלעדיו, מאשר כאן- איתו."
"שמעתי את זה!" רעם מייק בקולו המעצבן.
"מה זאת אומרת שלא טוב להיות פה? מה זה פה בכלל?"
מורטימר הביט בי ועל פניו התפשט מעט ספק, אם לספר לי או לא.
מייק פתר את הבעיה.
"זה קרקס. מקום בו מכריחים אותך לעשות תרגילים מטופשים ומטומטמים שוב ושוב בתמורה להצלפות שוט, מים מגעילים, אוכל מגעיל, בקושי חמצן, ולהיתקע עם אחיך הגדול והמעצבן באותו תא." הוא חתם בנשימה אחת.
"מייק ! ! !" מורטימר התרגז ובעט בצלעותיו של הזברה החוצפן.
"אוו! זה כאב באמת!"
"כי זה הגיע לך באמת!"
"רגע אחד!" קטעתי את מריבתם.
" אז אנחנו בקרקס? א..א.. אנחנו.. זה מה שאנחנו הולכים לעשות עד סוף חיינו?" רעדתי והתחלתי להרגיש בחילה.
"אל תדאג זברה קטן, תנסה להיצמד אלי ולהנמיך פרופיל. ואל תיבהל יותר מידי אם אתה רואה חיות שמצליפים בהן בשוט.. בסדר?"
קטעתי אותו מהר מידי:" אבל אני בכלל לא רוצה להיות כאן!! אני שייך לעדר זברות עם אמא באפריקה!!" ייללתי.
"אוי לא, עוד חיה שמתחילה את סצנת 'אני לא שייכת לפה' "
"מייקק.." סינן מורטימר באזהרה.
"לא! באמת! חטפו אותי בכלוב ברזל, ואז באוניה! וארגז, ושלשלת ברזל, ותיירים מוזרים! ו.. ו.. ו.. קרקס… ו.." הפסקתי ונתתי לבכיי להשתחרר.
"בכיין, אפילו אני לא הייתי כזה כשבאנו לפה"
"מייק, אני נשבע לך.." מורטימר קם לעברו. הזברה הקטן נסוג.
"אני חייב לצאת מפה! אני לא רוצה להיות פה!! זה לא הוגן!!" בכיתי ולחיי היו כבר רטובות.
"הוו.. זה בסדר.. אהה.. דרך אגב" מורטימר התיישב לצידי ברכות "לא אמרת מה שמך.." הוא ניסה לחייך.
משכתי באפי. נזכרתי בשיחה שלי עם העכברושים על האוניה וניסיתי להיזכר בשם שלי.
"אהה.. לו " נזכרתי.
מייק ציחקק. מורטימר הביט בו בתוכחה. הוא אילץ את עצמו להפסיק.
"איזה שם נחמד, לו. ובכן רוצה להתכבד בקש?"
"לא תודה.." קמתי על רגליי ברעד קל. הבטתי סביבי, לפתע הרגשתי מחנק ואפילו קלאוסטרופוביה. למרות שלא הייתי בטוח מה זה בכלל. התחלתי לנשום בלחץ לא מוסבר.
"מתי אנחנו יוצאים מהתא?"
"מחר בבוקר, לו. אבל תבטיח לי שתמיד תזכור להיות צמוד אלי, טוב?"
הנהנתי בראשי.
מייק חיכך את פרסותיו זו בזו בשעמום. אבל משהו במבט שלו לא ממש הפגין שעמום. זה הדאיג אותי.

٭ ٭ ٭

"זוזי כבר, חיה שמנה ומטומטמת שכמותך!!" הצלפות השוט חתכו את האוויר וגרמו לכולם לסמר שיער.
התהלכנו מפוחדים אחרי האיש שהחזיק בשלשלאות של צווארנו ומורטימר לחש לי לא להביט. באמת שלא ידעתי למה היינו חייבים לעבור דווקא ליד האוהל הזה, הפתוח לרווחה. הייתה שם לביאה שכל הגב שלה היה מעוטר בצלקות חדות וארוכות. מולה היה חישוק גדול שעמד עם קן ברזל, קרוב לרצפה. ואיש, שדמה לשפמי הבזיליקום רק עם בגד שחור ללא שרוולים ובהחלט לא היה לו ריח של בזיליקום.
הוא הצליף באחוריה והיא, בשאגה, קפצה דרך החישוק בלית ברירה.
הוא צחק ומלמל בטון גברי ונמוך, "כל הכבוד יפה שלי..".
יפה שלו?? לפני רגע הוא צעק עליה כאילו היא סמרטוט!

כבר בבוקר הוציאו אותנו מהתאים, והובילו אותנו לעבר אוהל בד מסוים. את כל הזברות. לא היה לי זמן לדבר איתן או להכיר אותן, והן הסתפקו במבט, כדי להכיר אותי לראשונה.
בהתחלה הייתי צמוד למורטימר כאילו היה מגנט, אבל אחר כך נאלצתי להיפרד מימנו כשנכנסנו, כל הזברות לתוך האוהל, ואיש שהיה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת, מקופלת במרפקים- ומכנסי רכיבה עד מעל התבור עם מגפי בוקרים התקרב.
"בוקר טוב לואיזי" בירך האיש את משופם הבזיליקום שהוביל אותנו לשם.
"בוקר טוב סניור אֶבִידֶנְצֶה" ענה לו הבזיליקום. שבעצם הסתבר לי ששמו הוא לואיזי.
"הו, זה בסדר, יקירי, קרא לי "באר" אמר לו בעל מכנסיי הגזרה הגבוהה.
"אה.. בסדר.." אמר לואיזי, ממלמל, ונתן לבאר את השלשלאות.
הבטתי בפניו של ה"באר" הזה.
הייתה לו בלורית מסודרת להפליא, ופניו היו מגולחים בקפידה. מבנה גופו היה רזה אך חסון וחולצתו שהייתה מתחת למכנסיו, איך שהוא, לא בטוח איך- העידה על כך שהוא מקצועי.
פניו היו סנטר אחד גדול ומרשים וזוג עיניים חומות-ירקרקות נצנצו ממרומיי פניו.
איך שהוא חיבבתי אותו. ולא ראיתי שום שוט בסביבה, כך שהייתי יכול להמר שאולי המזל איתי, והוא דווקא אחד נחמד!
זקפתי אוזניים והבטתי במורטימר. בעצם בכל שאר הזברות. אף אחד מהן לא ממש נראתה שמחה לראות אותו. אפילו יכולתי להרגיש רעד קל מהזברה שהייתה שמאלית אלי.
נצמדתי בצעד קרוב יותר למורטימר.
לואיזי עזב.
באר מחק את החיוך הגאה שהיה על פניו.
"בסדר בהמות" הוא הרס את כל התדמית שלו לחלוטין. "אתמול הייתן נהדרות, אני רוצה שגם היום זה יחזור על עצמו.
הוא פנה אל כיסו והוציא מימנו משרוקית שנראתה כמו קשית שתייה מבמבוק. הוא נשף וציוץ צורמני עיוות את כולנו, אך להפתעתי גרם גם לזברה שעמד לצד מורטימר לנוע והשאר אחריו.
מורטימר צעד גם הוא ואני הלכתי איתו.
באר עדיין לא הבחין בי. אך כאשר מורטימר נתן זינוק ארוך ללא תנופה בשלב מסוים של של השריקות, והשאיר אותי לא מוכן, וחשוף, מאחוריו- באר קרא קריאה גדולה וכולם עצרו.
הוא התקרב אלי. השפלתי את אוזני.
הוא הביט בי מספר שניות ואז התחיל למנות במבטו ובלחישות בינו לבין עצמו את הזברות.
כשהוא אמר "שמונה" בקול רם, הוא גם הביט בי. נסוגתי צעד אחורה.
"איך לא סיפרו לי שיש עוד זברה?" הוא תפס את סנטרי, פער את שפתי בכוח והביט בשיני.
"מה זה.. הוא ממש תינוק." הוא לחש ואז עזב את פניי.
"אני אמן! איך אני אמור לעשות את התרגילים שלי כשנוספה אלי עוד זברה?? מה אני אמור לעשות איתה עכשיו!?"
הוא ממש צעק את זה, אין לי מושג למי בדיוק ואיך זה היה אמור לעזור לו- אבל מה שבטוח, זה הרגיש כאילו כל הזברות הביטו בי כאילו עשיתי מעשה נתעב ואשם.
ניסיתי למצוא את מבטו של מורטימר, אך לפני שהספקתי לחלוף על פני שלוש זברות- משהו חזק תפס לי ברעמת השיער שעל העורף שלי, וגררה אותי בכאב אדיר לפינת האוהל.
נערתי ונגררתי אחרי סניור אֶבִידֶנְצֶה עד שהוא זרק אותי על הרצפה וציווה עלי להישאר.
לא העזתי לזוז.
עיניי התמלאו דמעות. מהכאב, מהעלבון, ומהמחשבה שאיני אמור להיות כאן לחלוטין- אך אני כאן בכל זאת.

צפיתי מהפינה בזברות שעשו תרגילים מוזרים. כל כך היה לי לא טבעי לראות כיצד זברות עושות תנועות וצעדים מבויימים. שבשלב מסוים הפנתי את ראשי ודחפתי את אפי מתחת לבד.
כשגם עיני היו מחוץ לאוהל, ראיתי את החוץ. אותו מחנה שראיתי כבר קודם. אותן שלוליות הרפש, האדמה, הקרונות, הקש המפוזר, החיות המובלות ממקום למקום, הסירים מעל המדורות, התיירים ההזויים.. אבל אז גם הבחנתי במספר זברות ללא פסים. מוזר מאוד!
לא רק שהן היו ללא פסים, הם היו בצבעים משונים! חום, שחור, לבן, עם נקודות, כתמים; והשיער שלהם! חלק ונופל! ובעיקר הזנב. כל כולו היה שער, ללא ציצית של שיער, כמו לכל זברה רגילה.
אבל מלבד כל אלה, וגם מלבד שגופם היה עבה ומגודל יותר- הם לבשו אוכפים צבעוניים ונוצצים, עם צבעים מצויצים ומגוחכים. על ראשם הייתה ציצית נוצות תואמת לצבעי הנצנצים.
מחליא. חשבתי.
הזברות המשונות האלו הלכו בשיירה אחרי שתי תיירות עם חצאיות מנופחות שנראו כמו פלמינגו, שהחזיקו במושכות הצבעוניות. כל הזברות הצבעוניות נראו אומללות ועייפות, אלא שבסוף השיירה, דילג לו סייח צעיר, כתום כהה, כמעט חום למעשה, מפרסה עד קצה האוזן, עם רעמת שיער כהה אפילו יותר. הוא היה בערך בגילי, לפי ערכתי, אבל רגליו וכל גופו היו עבים הרבה יותר מימני.
על גבו הוא לבש אוכף צבעוני בוורוד וצהוב וציצית הנוצות הקטנה על ראשו תאמה.
אילו צבעים משונים לסייח, חשבתי. אך כאשר הוא הסתובב, דגדוג פתאומי מהבטן תקף אותי, כאשר התחוור לי שזאת אינה אלא סייחה.
בלעתי את רוקי והמשכתי להביט בה.
היא דלגה בעליזות אחרי שאר הזברות הצבעוניות וטלטול הזנב שלה קרץ לי מאוד.
לא רואים דברים כאלה באפריקה..
המשכתי להביט לכיוון שבו הלכה עד שנעלמה מהאופק. היא קסמה לי בשוני היפה שלה כמעט כמו המרעה הירוק שנמצא כמה מטרים מהכלא הנורא הזה.
הייתי חייב לראות אותה שוב…
הכנסתי את ראשי חזרה לתוך האוהל ומורטימר נגח בלט בצלעותיי עם אפו וסימן לי לבוא.
"קדימה, לו, חוזרים עכשיו לתאים.."
קמתי ברעד קל ויצאנו מהאוהל נמשכים ע"י סניור אֶבִידֶנְצֶה לאורווה.
בדרך ניסיתי למתוח את צווארי ולנסות לראות אם הזברות הצבעוניות נמצאות אולי במרחק ראייה.
אך הן לא היו.