۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 3

אני לא יודע כמה זמן הייתי בארגז ההוא, אבל כשהוא נפתח שוב, והוצאתי בכוח מתוכו על ידי המשופמים בעלי ריח הבזיליקום- נתגלה לפני מחנה של כרכרות צבעוניים, אוהלי בד גדולים, ריח של מדורות, קש, גומי ובעיקר של חיות. הידד! חיות!
כשעיני התרגלו לאור החזק של החוץ, ראיתי שסביבי היה נוף מדהים של אחו, הרים ירוקים, עצים רבים, ונדמה לי שאפילו ראיתי נחל.
המקום קסם לי מיד כיוון שלפניכן- הנוף המדהים היחידי שראיתי היה אמנם רחב אופקים אפילו יותר מפה- אבל צהוב ומיובש.
האוויר היה נעים וקריר והירוק הרב קרץ לי באותה שנייה שראיתי אותו . קיוויתי שאוכל לצאת ולטייל כאן מידי פעם! המקום הזה משך אותי מיד!
אבל אנשי השפם והבזיליקום הגסים משכו אותי אחריהם לעבר המחנה.
נאלצתי להגביר את הקצב שלי כדי שצווארי לא יפצע מהשלשלת, אבל כל הדרך המשכתי להביט בנוף היפיפה.
כל כך רציתי לספר לחברי מאפריקה על המקום הזה! אבל מחשבה זו נמחקה מראשי כמעט מיד.
נכנסנו לתוך המחנה והנוף נעלם מעיני. נו, מילא- העיקר שהוא במרחק הליכה מהמקום המוזר הזה.
ולמעשה-"המקום המוזר הזה" התגלה לי כיותר מוזר משחשבתי.
הוא היה ענק בגודלו והסתובבו בו התיירים הכי הזויים שראיתי בעיני.
אם חשבתי שחבריהם של אנשי השמורה מוזרים כשהם לובשים עלים, ורוקדים ושרים בשפה זרה לצד מדורה, אז הסתבר לי שהתיירים שכאן יכולים ללכת על הידיים, לעמוד אחד על כתפיו של חברו, לירוק אש, להיות בעלי כרס שגדולה יותר מהיפופוטם בוגר, להקפיץ עשרה לימונים כשהם עומדים על כדור, וללבוש דברים שאפילו התיירים שאני ראיתי לפני כמה שעות, לא יהיו וודאי מסוגלים ללבוש.
החיה הראשונה המוכרת שראיתי היה קוף קטן שלבש כובע אדום מגוחך וחולצה אדומה מכופתרת. ניסיתי לקרוא לו לשלום, למרות הופעתו המוזרה- אך הוא התעלם מימני לחלוטין ורק טיפס על קופסה צבעונית והחל לסובב חישוקים.
עיקמתי את שפתי והמשכתי ללכת לצידם של המשופמים.
החיות האחרות שראיתי, ועוררו בי ניצוץ של תקווה שלא הכל אבוד היו אריות, פילים (למרות שהאוזניים שלהם היו קטנות ומגוחכות) עוד קופים, אפילו נחש אחד, שלוש גורילות ואפילו אורווה מלאה זברות!! נמלאי התרגשות.
אבל למרות הכל, הן לא היו חופשיות למעט הפילים. כולן היו בתוך משהו. בין אם זה היה קרונות או אורוות או סתם כלובים.
חלפו על פני אורוות הזברות וכעת חשתי בלבול. לאן הוא לוקח אותי??

۞ ۞ ۞

דלת עם כיתוב בצבע זהב ואדום מרשים בשפה זרה נפתחה ומשרד עם שולחן מלא ניירות, פסלוני עץ קטנים וגדולים, כדור בדולח אחד לקישוט, בקבוק גדול מזכוכית עם משקה אלכוהולי עטוף בחבל וספר עב כרך. עיני בהתחלה לא תפסו חתול פרסי שמן שנח על השולחן, עונד קולר שחור עם אבני חן מנצנצות. נראה שהקולר חונק אותו מעט, אבל זה כנראה לא הפריע לו לנעוץ בי מבט שנאה. על הרגע הראשון ידעתי שאני לא סובל אותו, וכנראה שהוא גם אותי.
על הקירות היו תלויים ראשי חיות, וזה עור בי צמרמורת וחום פתאומי התפשט בגופי. אולי מהבהלה.
על הרצפה היו חביות מלאות בניירות ארוכים מגולגלים, חפצי אספנות שונים ומשונים, מעט מכל מיני החפצים הצבעוניים שראיתי בחצר המחנה, תמונות ממוסגרות עם פרצוף של איש עבה ומוזר ומעליו כיתוב מרשים.
וריח של שום, משקה חריף חדש, חבלים עבים כמו שהיו באוניה וסיגרים הרחתי בבואי לחדר.
אך הדבר שנעצתי בו את עיני כי הרבה זמן- שוט שחור עבה עם ריח של כאב שהיה תלוי על הקיר בגאווה.
הוא היה ארוך יותר מנחש פיתון ובהחלט הרבה יותר מפחיד מימנו, למרות שהיה דומם.
"סניור טיראנו, הבאנו לך עוד חיה, כמו שביקשת" אמר אחד המשופמים. האחד שהחזיק בשלשלת.
דלת צדדית שלא הבחנתי בה קודם, ועליה ציור של כוכב נפתחה לרווחה ומימנה נכנס לתוך המשרד עצמו איש עצום מיימדים, עם מגפיי עור קשיחות, מכנסיים צמודים עם פס אדום בצד, חגורה עבה ושחורה חולצה לבנה, מקופלת במרפקים ומעליה ווסט שחור שהתאמץ בכוח להיסגר עם כפתוריו עליה; מתוך החולצה נחשפו זוג ידיים עבות וגדולות, שעירות ובעלות טבעות רבות שנראו כמזוייפות, אך שלעונד אותם כלל לא אכפת.
מצווארון החולצה, ללא צוואר כלל למען האמת, התנשא לו ראש בעם שיער שחור כמו השערות על הידיים- ועל הלחיים של אותו הראש נמשך לו שפם שהתחבר עם השפה העליונה ופאות הלחיים. משהו שדמה קצת לגבות שמעל זוג העיניים הקטנות, בעלות הכריזמה אך גם החשדניות ביותר שראיתי בחיי.
הנחיריים הגדולים והאף הקטן והאדום השמיעו נחירה כשאותו התייר מעורר היראה הביט בי.
הוא התקרב, ואני השפלתי את אוזניי וצעדתי בפחד כמה צעדים אחורנית.
"אז.. הבאתם לי זברה" הוא אמר במבטא שלא שמעתי עד לפני כמה שעות, כשהייתי בארגז, בתוך העיר מלאת פטפוטי התיירים.
"אתם מודעים לכך שיש לנו יותר מחמש זברות?" הוא אמר לאט, בקול מצמרר, מלא ליחה, שלא הפגין שום דבר מזלזול.
המשופמים, שאגב, דיברו במבטא דומה לשלו, הביטו זה בזה והרגישו מעט אשמים.
"אבל, סניור טיראנו- הוא ממש תינוק- הקהל יאהב אותו!" ניסה אחד המשופמים לרכך את המצב.
"כן, אני יודע שהקהל אוהב דברים קטנים וחמודים" ככל הנראה- סניור טיראנו ההוא הסתובב בחדר, צועד צעדים שהרעידו (לפחות לתחושותיי) את החדר והתיישב מאחורי השולחן.
הוא המשיך להביט בי וגירד את שפמו.
"מאיפה הבאת אותו?"
"אפריקה, סניור"
"ושילמתם לאנשים באפריקה?"
השתרר שקט קל לכמה שניות. טיראנו נחר שוב לעומתם.
"אהה.. הם לא רצו את הכסף!!" אחד מריחניי הבזיליקום ניסה להציל את המצב.
"אז לקחתם בחינם?" טיראנו לא שינה את הבעתו לרגע. הוא החל ללטף את החתול השונא שלו.
"ובכן.. לא ממש" הודה הבזיליקום המשופם.
טיראנו נהם שוב והחתול מיהר לרדת מהשולחן ולהסתתר מאחורי אחת החביות. התחשק לי לבעוט בו משום-מה.
טיראנו קם (ועכשיו הבנתי למה החתול ברח) והתחיל לצעוד לעבר המשופמים, שהזיעו יותר מידי, לטעמי.
צעדתי בחשש מאחורי אחד מהם.
"אתם כנראה לא זוכרים שאמרתי לכם להנמיך פרופיל. ואני מקווה מאוד בשבילכם שלא הזכרתם דבר בקשר לקרקס הגדול של סניור מאג'יאה? נכון?"
"לא! לא! לא אמרנו דבר! רק אמרנו שאנחנו מעוניינים לקנות מעט חיות! זה הכל.." אחד השפמים קפץ מיד.
"אף אחד לא ידע שזה לקרקס שלך.. אדוני.." הוסיף שפם אחר.
טיראנו שתק ואז חזר להביט בי. גם החתול שלו.
"אז מה שמצאתם היה הזברה הזאת?"
"אנחנו מתנצלים סניור, הייתה המולה רבה מידי ולא יכולנו להסתכן בחטיפת עוד חיות.. אדוני" אחד משפמי הבזיליקום הרכין את ראשו.
"הממממ… מילא." טיראנו התרחק ולקח סכין גדול שהיה על השולחן. הוא נעץ אותו בתוך אחת החביות ושלף החוצה בצל- משופד על קצה סכינו.
הוא התיישב שוב מאחורי השולחן והתחיל לנגוס בו- חי, ישירות מהסכין.
"תכניסו אותו לאורווה של הזברות האחרות. האימונים שלו יתחילו מחר עם שחר" עוד נגיסה רועשת.
החתול קפץ חזרה לשולחן. כאילו לא נרתע מהבצל. טיראנו ליטף אותו.
שפמי הבזיליקום משכו אותי מחוץ לחדר והובילו אותי לעבר האורווה. שמחתי מאוד לצאת משם. אבל מדבריהם, היו כמה דברים שבלבלו אותי מאוד.
אבל החלטתי לנסות לשכוח מהם. כל כך השתוקקתי לפגוש זברות אחרות!!