۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 2

צופר ערפל, נמוך ומטונף, של אוניה, העיר אותי בבת אחת.
הבטתי סביבי וארגזים רבים, שקי יוטה מלאים, חביות וחבלים, ובעיקר- אור שמש, מלאו את הסביבה.
כשהבטתי אחורנית, ראיתי כי מישהו הוציא לי את הפרסה התקועה מהסורג, וברעד קל נעמדתי.
תקרת הכלוב הייתה מעט נמוכה מימני, אך זה לא הפריע לי כל כך.
מה שכן הפריע לי היה שלא ידעתי איפה אני, מה אני עושה כאן- אין הגעתי לכאן, ומה עוד יקרה בהמשך.
הרחתי שוב את הבזיליקום ואף שמעתי את קולותיהם הכבר מוכרים של המשופמים התאומים שהביאו אותי הנה.
ראיתי אותם צוחקים ומדברים בשפה זרה, שותים משקה מסריח מבקבוק מתכת מוזר, וצוחקים בשביעות רצון.
רציתי לנגוח בהם.
הצופר המפחיד הפתיע אותי שוב, וקולות של אנשים הקוראים לפרידה נשמעו. לא ראיתי אותם, אבל כן שמעתי.
האוניה החלה לנוע באיטיות והייתי חסר אונים. מה עושים במצב כזה?
התיישבתי חזרה וניסיתי ללעוס את הסורגים. היה להם טעם קר ומתכתי. זה אפילו קצת מצא חן בעיני.
התלחששויות מוזרות נשמעו קצת מאחורי. סובבתי את צווארי וראיתי שני עכברושים מפטפטים בינם לבין עצמם.
"שלום" אמרתי אליהם והם הפנו את מבטיהם אלי כמעט מיד.
"מה הוא רוצה?" אמר אחד העכברושים לחברו בעודו מביט ישירות לעיני. חוצפן, מביט בי ועוד מדבר עלי בגסות רוח.
"לא יודע, אבל הוא החיה הכי מוזרה שראיתי בחיים" ענה לו חברו, מוקף היבחושים.
"אני זברה" אמרתי להם, להסיר כל ספק אפשרי.
"אההה… כמובן, ג'ק, הוא זברה! איך יכולנו לטעות לגביו!"
"כן, בלק ידידי, עם פסים, ופרסות, ואף מוזר- הוא זברה!"
השניים החלו לצחוק בגועל.
"די, תפסיקו שניכם! אתם מנוולים!"
"היי, תירגע ילד- אנחנו סתם מתלוצצים!"
"כן! צוחקים איתך!!"
הם החלו להתפקע שוב מצחוק.
"טוב, אם אתם רוצים להמשיך לצחוק עלי, אז תעשו זאת רחוק מימני." סובבתי והרכנתי את ראשי. עיני מתמלאות דמעות.
העכברושים חדלו לצחוק והתקרבו אלי. לא הבטתי בהם.
"היי, ילד, אנחנו מצטערים אם העלבנו אותך, אבל בחיים שלנו לא ראינו זדרה"
"זברה.." מלמלתי.
"כן, מה ש'תגיד.." העכברוש קרץ לחברו המגחך. "יש משהו שנוכל לעזור בו? אתה רוצה אולי תפוח אדמה בטעם כבד שמצאנו מחוץ לחדר האוכל? זה ממש מעדן"
"מה זה תפוח אדמה? ולמה זה בטעם כבד?" תהיתי. גם לי התגלה דבר חדש היום.
"אהה, הכוונה שהתפוח אדמה בטעם של כבד- לא המשקל שלו" אמר לי העכברוש וטיפס על הסורגים עד שהגיע לגובה העיניים שלי.
"יש לך בתוך הגוף, בעצם לכל אחד- מין איבר סגול אפור כזה שיש לו טעם נהדר! אולי קצת קשה ללעיסה- אבל הוא פנטסטי!"
"כן! בעיקר על תפוח-אדמה!" הוסיף חברו.
התחלחלתי "איחח.. ואתם אוכלים את זה?" פערתי את עיני.
"כן! וזה מעדן. למה, מה אתה אוכל? מפוספסי"
"עשב. וכשהייתי קטן יותר הייתי יונק חלב מאמא שלי" אמא שלי.. נעצבתי שוב כשנזכרתי בה. משכתי באפי.
"היי! שמעת בלק? הוא פעם ינק חלב! ממש כמונו!"
"יש לך טעם טוב, ילדון!" צחק בלק וטיפס גם הוא על הסורגים.
"אז תגיד לי, זברה קטן ובעל טעם טוב בחלב- מה מביא אותך הנה? נוסע לחופשה?"
"כן! כמונו!!" התלהב העכברוש השני.
"אין לי מושג מה אני עושה כאן. חטפו אותי הנה- ואני רוצה חזרה הביתה שלי"
"אוו.. שמעת את זה, ג'ק? הזברון הקטן נחטף! הוא בעצם לא חוקי! היי, חבוב! אתה לא חוקי! שמעת?" העכברושים התחילו להפתרע מצחוק שוב.
"כדאי שתתרחק מהמשטרה!" אחד מהם קרא והם פרצו שוב בצחוק.
"די! תפסיקו!" הזלתי דמעה ומשכתי באפי.
ג'ק תקע מרפק בחברו.
"טוב, ובכן…. אתה לפחות יודע לאן מועדות פניך?" הוא שאל.
נענתי בראשי לשלילה.
"לא? טוב….. אממ… יש לך שם?"
"כן! דרך אגב- אני ג'ק, וזה חברי בלק." אמר ג'ק.
אם יש לי שם? למען האמת, אף פעם לא ממש חשבתי על זה. הה, באמת אין לי שם. לא שזה הפריע לי מתישהו.
"אין לי שם. הזברות קוראות אחת לשנייה במין נעירות כאלו" הסברתי להם.
"איזה מוזרים.." מלמל בלק "טוב," הוא נעמד על הסורג וייצב את עצמו "אולי נוכל לנסות לנחש מה שמו.. תביט בו ג'ק, כמו מי הוא נראה לך?"
"כמו לואי הארבע-עשרה"
"לא! ספחת! איזה שם עולה לך בראש כשאתה מביט בו!"
שני העכברושים סרקו את פני. משכתי שוב באפי. לא זזתי, מהחשש שזה אולי יפריע להם. חיכיתי בתהייה.
"הוא נראה לי כמו רייצ'ל"
"מטומטם- שם של בן"
"ארתור?"
"הו לא! לי הוא נראה יותר כמו סבסטיאן!"
"הה! רק לא סבסטיאן! זהו שמו של השכן שלי בתקופה שגרתי במנהטן!"
"מי? העכברוש שפרץ לך לחור?"
"לאא.. זה היה בכלל עכבר"
"הה! אני שונא עכברים!"
"כאלו חמודים, נקיים וקטנטנים!"
"הו! תראו אותי! איזה חמוד אני!" ג'ק פזל בעיניו, כופף את אצבעותיו והתחיל לקפץ במקום "אני אוכל גבינה צהובה וחי חיי מותרות בבתים של אנשים עשירים! הו! תראו אותי!"
בלק צחק במלוא הגרון ואני גיחתי מעט. למרות שמעולם לא ראיתי עכברים באמת.
"חשים את עצמם.."
"הגיינים!"
"טיפשים"
"מעצבנים"
זוג העכברושים נצמדו זה אל זה ואמרו- כמו מדקלמים בדיחה פרטית וידועה:
"וכל כך מכו-ע-רים!" הם השתוללו מצחוק.
אני חייכתי.
בלק קם מהרצפה שאליה הם נפלו והביט בי שוב.
"אז ילד, מה אמרת שהשם שלך שוב?"
ג'ק התרומם וניער את ראשו, עדיין מעט שיכור מהצחוקים "לי הוא מזכיר קצת לוציוס"
"לוציוס?" תהיתי. איזה שם מוזר זה.
"הה.. כך! לוציוס אתה אומר.. זה מעט ארוך לטעמי, אולי נקצר את זה ל- "לו" ?
"לו?" אמרתי.
"כן! בן גיסה של אחותי מדרגה שלוש-עשרה נקרא כך! איזה טיפוס נחמד הוא היה!" ג'ק סידר את פרוותו.
שני העכברושים החלו לצעוד לעבר הסיפון, מותירים אותי מאחור; שומע את שאריות השיחה שלהם.
"אה.. זה הטיפוס ההוא שראיתי כשבאתי ליום ההולדת שלך?"
"כן! ההוא עם הפרווה החומה!"
"לכל המשפחה שלך יש פרווה חומה!"
"אני יודע! חה! חה! חה!"
"אה! להתראות זברה קטן! היה לנו נעים לפטפט איתך! אולי ניפגש עוד בעתיד!" צעק לי בלק מרחוק.
"כן, טוב..להתראות!.." קראתי חזרה.

◊ ◊ ◊

כשהאוניה עגנה בנמל של ארץ זרה, מאות אם לא אלפים של ריחות ומראות שונים ומשונים נפרשו מולי.
זאת בהחלט לא הייתה אפריקה.
המשופמים בעלי ריח הבזיליקום פתחו את כלב הברזל שלי וכרכו סביב צווארי שלשלת ברזל, ומשכו אותי להיכנס לתוך ארגז עץ עבה גדול, שבקצוותיו היה מעט קש- אולי כדי לתרום לאווירה, ש"ארגיש" כמו בבית.
יחד איתי, נכנסה קערת מים, והארגז נסגר.
שלושה חורים קטנים הפיצו מעט אור וחמצן פנימה והקלו מעט על החושך היה.
הארז החל לנוע ואני כשלתי מתזוזתו ונפלתי.
שלשת הברזל הזרה שהייתה על צווארי הרגישה לי קרה והתחושה הראשונה בחיי של הדבר שהיה לי סביב הצוואר- הייתה כה מוזרה ומעיקה, שהרגשתי שאני לא יכול לנשום.
ניסיתי לנשוך אותה- וכמו הכלוב ההוא- היה לה טעם לא רע. אבל בהחלט לא משהו שיכלתי לקרוע בשיני.

ריחות מתוקים, מלוחים, מסריחים, מענגים, חריפים ובעיקר ראשונים ומשונים מילאו את אפי הרוטט; ומראות של בניינים מרובעים הצמודים זה לזה, עשויים מעץ עם שלטים, שולחנות, חלונות ראווה והמוני אנשים שנראו כמו תיירים נראו לראשונה בעיני הקטנה דרך אחד החורים.
לא היה שם כמעט אף אחד שנראה כמו אחראיי השמורה באפריקה, וכל השאר נראו כמו האנשים שבאו לצלם אותנו, נרגשים ובעלי מלבושים מוזרים. רק שכאן לאיש מהם לא הייתה מצלמה, לא כובע מוזר כזה של תיירים, ומה שהכי הפליא אותי- שאם יש כאן תיירים, אז איפה החיות??
ראיתי רק שני חתולים שהיו שונים מאוד מחתולי הבר שאני הכרתי, מעט יונים מנקרות את המדרכה (הם בוודאי משוגעות) וכלב רזה מוכה פרעושים.
פעם ראיתי צבוע כזה. אבל זה בהחלט לא היה צבוע. הוא ישב, משרבב לשונו לצד תייר ששתה משהו אדום כהה מתוך זכוכית עגולה עם ידית, וקולר אדום מגוחך וחונק עיטר את צווארו.
מסכן, חשבתי.
ניסיתי לחפש בעולם החדש הזה פילים, אריות, ג'ירפות, קופים.. זברות!! אך מלבד החיות המוזרות שראיתי קודם- את הארץ הזרה מילאו רק תיירים.
חלחלה אותי המחשבה על מקום שבו יש יותר תיירים מחיות. היא בעצם יותר הפחידה אותי. וגם הרעש הבלתי פוסק והמטריד, המחסור בצמחיה הציק לי מאוד.
כעת רציתי לחזור הביתה יותר מכל דבר אחר..