۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 19

בתוך חורבות היער שנשרף, בתוך שלוליות של פיח רטוב מגשם, שלכלך את הרגליים, בין סלעים מפוייחים, ומידי פעם גם לצד פגרים של חיות יער קטנות וחסרות מזל.
זה היה כמעט כמו ללכת בתוך הגיהנום.
יכולתי להרגיש את הפחד של חיות הקרקס, ובצדק. אפילו אני בעצמי הרגשתי ככה.
אחרי מספר דקות של הליכה, מצאנו חלק ביער שלא הגיעה אליו האש. עצרנו שם לנוח.
"אדון לו.. לאן אנחנו הולכים מכאן?" התקרב אלי גור דובים קטן. באותו רגע היווכחתי לדעת ששמי כבר נהיה מפורסם בקרב החיות.
"אהה… שמע ילדון צעיר," נאלצתי לאלתר, כיוון שגם לי בעצמי לא היה שמץ לאן ממשיכים מפה "אחרי שננוח קצת, נמשיך בדרך, בסדר? אבל לעולם אין לדעת מה מחכה לנו בעבר לפינה.. וכעת- שוב להורים.." הדובון הקטן הסתובב וחזר לזוג דובים עייפי מראה.
רחמים התעוררו בי למראם. וגם למראה שאר החיות המתעייפות אט אט.
חלק מהן אפילו נראו על סף פקפוק ועזיבה. לא יכולתי לתת לזה לקרות, לא אחרי כל מה שעברנו! הבטחות מקיימים! גם אם זה נראה בלתי אפשרי..
"היי! אתה שם! בוא בבקשה!" קראתי לחיה מוזרה לחלוטין.
החיה נעצרה מולי, מקשיבה.
"אה.. דבר ראשון, ספר לי בבקשה מי אתה?" הרגשתי נבוך.
"אני קנגורו.. ומקורי מאוסטרליה!"
"אוסטריילה? אהה.. לא משנה, יפה מאוד!.. מר קנגורו, אסוף בבקשה את הכלבים, הנמר ואת התוכים- וצאו לסיור גששים.."
עוד לפני שסיימתי את המשפט, הקנגורו מיהר להסתלק ולבצע את בקשתי. הופתעתי, אבל גם רווח לי שעוד מתייחסים אלי כמנהיג.. למרות האנרגיות השליליות של כולם.

הנמר, התוכים, הכלבים והקנגורו נעלמו מהאופק אחרי מספר שניות. שמעתי מרחוק קרנף מתלונן לחברו שהוא רעב. אחר כך הבחנתי בזוג קופים שמנסים להוציא לחברם השלישי שבב עץ מן הרגל.
התחלתי לחשוש. להיות מנהיג זאת אחריות גדולה, ובאמת לא רציתי שאוד מעט יבואו התלונות.
אמבר התקרבה אלי, ובדיוק אז הן התחילו.
"לו.." היא לחשה, מעט קשיחה "הפילים מתלוננים שהם צמאים, הגורילות מתחילות להתעצבן והנחשים כמעט אכלו אחת מהיונים; לו! אנחנו מוכרחים להמשיך!!"
"עדיין לא, עוד מעט יחזרו הסיירים עם דרך שהיא לא אילתור"
"אתה רוצה להגיד שהבאת אותנו לפה על ידי אילתור!?" הוא השתוממה.
"שששש…!" ביקשתי "זה לא דבר רע, ומלבד זאת, הן צריכות לנוח!"
"הן צריכות לדעת מה קורה, לו"
"אז מה את רוצה שאני אעשה!?"
"אתה שואל אותי!??"
"אדון לו" הנמר וחבורת הסיירים עימו קטעו לפתע את שיחתנו, כמה מטרים מימיננו "אני חושב שכדאי שתראה את זה".
פניתי חזרה לאמבר. "אני תכף חוזר."
קמתי והצטרפתי לגששים.

צעדנו כמה מטרים אקראיים בתוך חלק ביער שלא הגיעה אליו השריפה, וקבוצת הסיירים נעצרה בראש העלייה שעליה טיפסנו.
כשהגעתי אחריהם לראש העלייה, נפעמתי כולי.
"ואוו…" אפילו נפלט מפי.
הקבוצה חייכה, מרוצה מעצמה.
"כל הכבוד סיירים! עבודה נהדרת!!" שיבחתי אותם במלוא ההדר "קדימה! צריך להביא הנה את החיות!"
הסתובבנו ורצנו חזרה לחיות הקרקס המחכות.
"אמבר!! אמבר!!" קראתי ונעצרתי על ידה בחריקה. "אמבר! מהר! את מוכרחה לראות את זה! וכל החיות! קדימה!! תחנה אחרונה, הביתה!!"
החיות קמו ברצון רב ומיהרו אחרי, ואחרי קבוצת הסיירים שמיניתי לתפקיד, מבלי שאפילו שמתי לב.
"אמבר!" דיברתי אליה בזמן שדהרנו זה לצד זו "את בוודאי זוכרת את היום שבו נפגשנו לראשונה?"
"אה.. כמובן, לו, כשהיית מחוץ לתא שלי- ושנינו טיילנו בחוץ; זה עוד כשהיינו סייחים קטנים"
"נכון! ואת בוודאי גם זוכרת מה הבטחתי לך באותו יום?"
"אהה… שתשחרר את כל החיות"
"לא רק זה.."
"אתה קיימת!" היא קטעה אותי בחיוך.
חייכתי גם אני "את צודקת, אבל יש עוד דבר קטן שאני עוד חייב לקיים לך.."
"מה זה לו?" אמבר תהתה, בעודנו דוהרים בעלייה.
"ובכן… שאראה לך משהו כשנצא מהקרקס.."
אמבר הביטה בי ולא הסירה את מבטה, ואילו אני כבר נעצרתי על ראש העלייה וחייכתי לעבר האופק.
"ובכן.. הנה זה" סובבתי את ראשי אליה, ואז חזרה על הנוף המתפרש מולנו.
אמבר הביטה בי, שואלת, אך ברגע שסובבה את ראשה לאן שהבטתי אני, עיניה ופיה נפערו בתדהמה.
"לו…" היא אמרה ולא הוסיפה..
כל החיות כעת הביטו בנוף הירוק שנפרש מולנו.
היה זה שטח אדמה עצום בגודלו- שכולו גבעות, גבעות- ירוקות ללא רבב ומעוטרות שיחים ולעתים עצים נמוכים וחינניים. הוא היה בעל אגם נאה במרכזו ועם אופק שבסופו הר גבוה עם פסגה לבנה.
ומעל הכל- שמיים תכולים עם עננים לבנים ורכים רכים, שפינו את דרכם לכבוד הזריחה שהייתה כבר בעיצומה.
הנוף היה כל כך גדול שהיה נדמה שהוא לא נגמר, ושאין לו גבולות או פגמים. משני צדדיו היו עוד יערות ומידי פעם שיחים או עצי פרי בודדים קישטו אותו.
אף אחת מאותן החיות לא חשבה שתזכה לראות עוד דבר כזה בחייה, ואפילו אני זכיתי לראות באותו יום את אחד האריות מזיל דמעה.
נשמתי עמוק והפנתי את מבטי מהאריה חזרה לאופק.
"אדון לו." התקרב אלי אותו גור דובים. "כאן אנחנו הולכים להישאר?"
חייכתי והתכופפתי אליו "כאן הולך להיות הבית שלך עד ליומך האחרון! ולגורון קטון כמוך, יהיו עוד הרבה מאוד ימים עד לאחרון שבהם!"
הגור חייך חיוך של אושר אין קץ ורץ חזרה אל הוריו.
פתאום קלטתי שאף אחת מהחיות לא זזה; זה מעט הפליא אותי, אבל אז החלטתי ליזום מעשה.
נעמדתי על שתי רגליי האחוריות וצרחתי לאוויר הפתוח "ווו-הווו! ! ! !" ומיד התחלתי לדהור במורד לתוך המרעה העצום והירוק.
אמבר עשתה כמוני וצהלה בשמחה, אחריה נמשכו שאר החיות, וכמעט כמו בצורת חץ, ירדו לתוך המישור של הגבעות הירוקות.
זאת הייתה ההרגשה הנהדרת ביותר בכל חיי, התנופה מהירידה והרוח הקרירה בפנים נתנו לי הרגשה כאילו אני עף.
לכמה רגעים נדירים הרגשתי שאני באמת לא דוהר על אדמה, אלא על אוויר קשיח או על רוח חזקה; הרגשתי כל כך משוחרר וכל כך טוב עד שהרשתי לעצמי לדהור כשעיני עצומות.
תהיתי עם עוד חיות עושות כך.
בלי פחד שמישהו עלול להציב מולן כלוב, או לתפוס אותן בלולאת לאסו, או אפילו לירות בהן.
שום דבר.. החופש חדר דרך העור, לבשר, ומשם לתוך העצמות- מצמרר את כל הגוף ומתמקם בו.
חופש אמיתי. אמיתי באמת.

٭ ٭ ٭

אחרי שהתרגלנו לריצה במישור הענקי, החיות החלו להתפזר ולהתמקם כל אחת על גבעה משלה. וגבעות בהחלט לא חסרו.
הבטתי אחורה, מאושר מהמראה, ובעצמי נעצרתי על גבעה משלי. אחת גבוהה שתשקיף על הכל מסביב. לידי צמח עץ נמוך וחביב, עליו עדיין רטובים מהגשם, כמו מברך אותי לבוקר טוב. הוא בהחלט היה כזה.
אמבר עלתה ונעצרה אף היא על ידי. לא התאפקנו וחיככנו אף באף, לחי אל לחי, צוואר על צוואר, באהבה גמורה.
מעולם לא ממש פחדנו להראות את אהבה שיש בינינו, ובאותו הרגע, זה היה מושלם.
אמבר צחקה את הצחוק המתגלגל והיפה שלה, שכל כך אהבתי ונשמה עמוק.
אחר כך מיהרה וליקקה את פני באהבה, כאילו הייתי הסייח הקטן שלה.
"תודה לו." היא אמרה מעומק ליבה. עיניה התחילו להתמלא דמעות.
חייכתי חיוך נוגה ובעזרת אפי מחיתי אותן כשזלגו.
הרוח ברעמתה התאימה לה כל כך. המילה "סוסת פרא" התאימה לה כל כך!! ובזכותי זה באמת היה כך.
"תראה אותן, לו. רק תראה אותן.." שנינו הבטנו בחיות המתרוצצות, הנחות, האוכלות עשב ירוק וטרי כעבת נפשם בפעם הראשונה בחייהן.
היה זה מראה כל כך מלבב, עד שהפרפרים בבטני חזרו.
"הן לא יזדקקו לי יותר, נכון?"
"הו לא..אבל הן לעולם גם לא ישכחו אותך.." אמבר חייכה.
"וכל בזכותך"
"הו לא, אמבר יקירתי, את טועה פה.. זה לא רק בגללי."
היא הביטה בי.
"זה גם בזכותך, זה בזכות החיות זה אפילו בזכות הסערה שהייתה. אבל יותר מכל- זה גם בזכות מורטימר."
נאנחתי והבטתי באופק, כשריח של אדמה אחרי הגשם באפי. ריח שלא הרחתי למעלה מכמעט שבע שנים.
"מורטימר היה זה שאמר לי, עוד לפני שהגענו לכאן, שגם מאחורי כל כלוב וקרון שמסתיר את הנוף- יש מקום כמו זה. הוא למעשה- הבטיח לי את זה. ועכשיו אני רואה שהוא צדק. הה… מורטימר.. הוא היה כל כך אוהב את המקום כאן.." התעצבתי.
אמבר ליקקה בעדינות את הפצע מכתפי "הי.. הי.. זה בסדר.. תראה, מורטימר תמיד יסתכל אליך מלמעלה, ואני בטוחה מאוד שהוא ראה אותך במהלך כל הלילה שעברנו, ושמר עליך וראה הכל.. וכמובן שהיה גאה בך מאוד."
הרמתי את מבט לשמיים ולפתע ראיתי את זה.
עיני נפערו כאשר ממש אחרי דבריה של אמבר, ענן עם צוואר, ראש ארבע פרסות ורעמה זקופה, שט בשמיים.
הבטתי בו עד שנעלם עם הרוח. והנמכתי את מבטי. מלא תובנות.
"ואני גם בטוחה.. שמורטימר היה מאוד גאה בך אם היית מביא לו גם כמה נכדים.." אמבר הוסיפה, בקול גבוה ומצחקק.
הסמקתי בבת אחת והרמתי את גבותיי בפליאה. ברגע שהבטתי בה- היא סובבה את ראשה והביטה, עם חיוך גדול, בנקודה לא ברורה בשמיים.
פיתחתי גם אני חיוך קל וירדתי איתה מהגבעה.

אז נכון.. לאפריקה לא שבתי עוד לעולם; בני אדם לא ראינו יותר מאז השריפה של האוהל; עברו עלנו, ממש על מי מנוחות כמה שנים טובות, כמו פיצוי על שנות הסבל מהקרקס.
לא הורשה להגיד אצלנו את המילה "קרקס" אפילו, ותוך פחות משנתיים נולד לנו דור חדש של גורים חדשים, שבשונה מהוריהם- הם באמת נולדו, יחיו וימותו- לחופש.
אפילו הספקתי לטעום בזיליקום! בחיי, גיליתי בדרך הקשה שלמרות שהטעם נהדר- אני אלרגי לזה.. הוו, כמה אמבר צחקה.. רק חבל שהריח של זה טוב מידי.
חורף, קיץ, סתיו ואביב- חלפו כבר.. מי יודע כמה פעמים עלינו בשטחיה הקסומים של טוסקנה. אך לפעמים בלילות, סיוטים מחרידים על העבר המוכה שלי מהקרקס חוזרים אלי, אבל כאשר אני מביט בילדי הקטנים, גדלים בהווה ללא רוע או אכזריות, נחת גדולה מנקה אותי מהם, מחלומות הזוועה.
ראיתי אולי את מורטימר בשמיים לפחות עוד פעמיים עד שלא שב עוד לעולם. אולי לכל ענן נשמה יש זמן מוקצב, או שאולי הוא הביט בנו מלמעלה וראה חיות חופשיות, מכל רחבי תבל, חיות בשלווה, מגדלות את ילדיהם ומוצאות אפילו לעצמן לא מעט אושר פנימי- והבין כי אין יותר על מה להסתכל…
ופשוט הניח לנו להמשיך לחיות את חיינו החדשים, בתוך הירוק הנצחי שהבטיח- ופשוט המשיך, שט ונעלם, יחד עם הרוח של טוסקנה.

۞◊٭ …