۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 18

(מומלץ בחום לשמוע בזמן הקריאה!! http://www.youtube.com/watch?v=awgAzxysyu0&feature=related )

האש התגברה סביבנו והמשיכה לכלות מעט מהעצים שסבבו אותנו. אך שנינו התעלמנו מהם בינתיים.
"מייק…" חזרתי ולחשתי.
"אני יודע שקוראים לי מייק!! חתיכת ספחת!" הוא התפרץ לפתע.
השפלתי את אוזני לאחור בבהלה מעטה.
"אתה יודע משהו.. עוד מהיום הראשון שראיתי אותך ידעתי שאתה הולך להיות מעצבן..ועכשיו אני עוד רואה שזה נכון.." הוא התחיל להסתובב סביבי. פני כל הזמן הופנו אליו.
"לא היית חייב לקבוע ככה." סובבתי קצת את גופי לעברו.
"אה! לא? עובדה שאתה עומד כאן מולי! חי! ולא רק אתה.. כל הקרקס איתך!"
הוא נעצר מולי. הקשבתי לו, דרוך ומכוון; בעיקר מבולבל.
"אתה מתכוון, שרצית להרוג אותי?" הזדעזעתי. "את כל הקרקס??"
"למען האמת לא, לולי, רק אותך, אבל היו כמה חיות שהפריעו בדרך.." הוא חשף את שיניו בחיוך מריר. "הייתי יכול לשלוט על כולכם, גם על בני האדם! חיים! וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסגיר אותך- אבל אתה לא הסכמת לצאת מהתא המחורבן שלנו!! והרסת לי הכל!!"
אישוני התכווצו. אז זה מה שמייק ניסה לעשות כל השנים- להוציא אותי מהתא תמורת הסגר!
"אבל עכשיו הקרקס נחרב ממילא והחיות משוחררות.."
"אתה מנוול, מייק!!!" צעקתי עליו.
"אין לך מה להוציא את הקול.." הוא דיבר אלי בטון שונא ומאוס "מההתחלה לא בטחתי בחתול המפוטם ההוא שבאמת יקיים את חלקו בעיסקה.."
חתול.. בלעתי את רוקי.
"אז אתה הייתה זה שסיפר לחתול שברחנו.. זאת הייתה הסיבה שהצקת לי כל השנים באופן מתמיד שכזה! אתה הסכמת להסגיר אותי כמעט למוות רק בשביל שיהיה לך טוב ונוח!!" צעקתי בעוד הוא סופג הכל במבט משועמם.
"אתה איום, מייק.." סיננתי. החום והאש גברו סביבנו "מה מורטימר היה אומר עליך!??!" צעקתי.
"מורטימר מת!!" מייק החזיר לי צעקה מהיר מכדי שציפיתי.
"ומלבד זאת, מורטימר כבר אמר עלי את מה שהוא היה צריך להגיד.."
עץ נוסף התמוטט מצידנו בקול רעם מתבקע.
החזרתי את מבטי אל מייק אחרי כמה שניות.
"מה זאת אומרת?" דרשתי לדעת, מבולבל ותוהה. חזרנו שוב להסתובב אחד מול השני.
"כל חיי, ילדותי ובגרותי, עברו בסבל גדול. לא יודע מה איתך- אבל הועברתי מכאן לשם, ומשם לכאן, מיטלטל וחי בחוסר וודאות- והנס הכי גדול שקרה לי בחיים היה שבסוף נשארתי יחד עם מורטימר.
אבל כבר אז למדתי לא לסמוך על אף אחד, וגם כאשר מורטימר ניסה להתקרב אלי, לדבר איתי… דחיתי אותו.
אתה יודע, אולי עכשיו אני גם קצת מצטער על זה.. כי בסופו של דבר. מורטימר התייאש מימני לחלוטין, וכשאתה באת; סייח קטן, מנומס, חמוד ומעורר רחמים, ברור שמורטימר מיד נתפס עליך! ושכח אותי מאחור.."
החום גבר והפך כמעט לבלתי נסבל. האש כמעט גמרה להשלים את מעגל העצים של קרחת היער סביבנו.
"אתה גנבת לי את מורטימר!!!" הוא צרח והביט בי, מתעב "את כל הילדות שלי לקחת לי!! כשעוד הייתה לה עוד איך שהוא סיכוי לחזור!! וכשמורטימר מת.. הוו, היית פשוט צריך לראות את הפנים שלך כשכבת שם לצידו! פשוט רצון להקיא! מי הוא בשבילך?? שום דבר חוץ מכרית חיבוק מפוספסת!!
כל השנים הייתם ביחד, אבל לא ידעת מי הוא באמת!!! מי הוא בשבילי!!"
האש פיצפצה וריצדה על גבי העצים- יורקת גיצים מסוכנים סביבנו ופולטת חום מזעזע. שנינו הזענו ועמדנו, מתנשפים זה מול זה.
"תשמע, מייק, אני נורא מתנצל אם הרסתי לך את רוב השנים עם מורטימר" נאלצתי להרים את קולי "אבל בבקשה ממך, האש מתחילה להיות מסוכנת כאן- אנחנו צריכים לעזוב!"
מייק חשף את שיניו ונשף דרך אפו "לא.. לא, לו, אני לא זז מכאן עד שאני גומר איתך חשבון.."
הוא התחיל להתקרב אלי בצעדים איטיים ומאיימים.
עץ נוסף קרס.
"מייק!! על מה אתה מדבר לעזאזל!? שנינו עלולים למות כאן!!" התחלתי להילחץ, ובאמת שלא היה לי זמן לשטויות המאיימות של מייק.
"רק אחד הולך למות פה הלילה!" מייק התקרב אלי יותר ויותר, מקרב אותי יותר לכיוון האש.
"אתה מטורף!!" קבעתי והתחלתי לברוח משם בלעדיו. התחלתי לרוץ והוא מיד רדף אחרי.
אך לרוע מזלי הרב, נאלצתי לעצור בחריקה, אחרי שהאש סגרה לחלוטין את המעגל.
כל גופי החוויר והבטתי לצדדים בבהלה.
אך לפתע משהו נפל על גבי והטיח אותי על הרצפה.
סובבתי את ראשי הכואב ונשכבתי על גבי, מייק עמד מעלי.
"מייק, אתה תהרוג עוד את שנינו!! זה לא יועיל כאן לאיש!"
"הו.. אתה עוד תראה עד כמה זה יועיל.. עד כמה אני אשמח לראות אותך מת פה בלהבות בזמן שאני אנקום את כל השנים האלו"
זה עבר כל גבול.. עם שתי רגליי האחוריות העפתי את מייק מעלי, ומיהרתי לשוב ולעמוד.
"לנקום? לנקום!? לנקום על מה?? על כל השנים שבהם מורטימר לא היה איתך?! הרי אמרת בעצמך שמורטימר התייאש ממך עוד אפילו לפני שבאתי! אז אתה באמת חשבת שאם לא הייתי מגיע הייתם מסתדרים ביניכם??"
מייק מאס מדיבורי ובשאגה גדולה התחיל לשעוט לעברי.
מתוך אינסטינקט ראשוני הפנתי אליו את כתפי והתנגשתי בו.
האש הכתומה, השטנית כמו עודדה את הקרב שלנו. מגבירה את החום והסכנה, מתקרבת אלינו בצעדים שאפילו לא היה ניתן להרגיש.
מייק נלחם מתוך זעם- אני השבתי מלחמה מתוך הגנה עצמית.
נחבטנו ונערנו מספר שניות, ואז עזבנו זה את זה והתנשפנו.
"מייק, בוא נפסיק את השטות הזאת, ונלך מכאן! אני לא רוצה להילחם בך" הודתי, מתנשם ומטפטף זיעה.
"אה כן.. חבל כי אני דווקא רוצה מאוד" הוא חרק שיניים, מטפטף גם הוא, ושב לשעוט לעברי, מזנק על רגליו האחוריות ומכה עם הקדמיות.
נעמדתי גם אני על אחוריותיי, וחבטתי עם הקדמיות.
בתוך אדי החום והגיצים המעופפים, נערנו בחימה, והרבצנו בלי הכרה.
בתוך אחת ממכותיי- שרטתי למייק את פניו.
הוא נער בכאב ועזב אותי, מפנה את פניו הפצועות הצידה.
קלטתי לפתע מה עשיתי, מיהרתי להתקרב אליו.
"מייק! מייק! אתה בסדר??"
הוא סובב את פניו באיטיות וצלקת מחרידה על כל פניו התגלתה לפניי; פס ארוך של דם, כאילו חוצה את פרצופו לשניים.
מבטו לא היה שטני יותר מבעבר כאשר הביט בי.
נחרדתי עד מאוד כאשר קלטתי שאני עשיתי לו את זה. נבהלתי והזדעזעתי מהעובדה, שאני מסוגל לגרום לחרפה מכאיבה שכזאת.
"מייק! אני מצטער!!" התקרבתי עליו בעוד צעד, אך הוא העיף אותי מימנו ונחתתי על האדמה- כשלושה מטרים מרחק.
האש התחילה לכלות גם את מעט הדשא הקצר והיבש שעליו עמדנו.
היא התקרבה יותר ויותר, ונדמה שרק אני הבחנתי בכך. התנשפתי בפחד עז, וכל מה שרציתי באותו רגע היה להסתלק מכאן כמה שיותר מהר. אך מייק חשב אחרת..
"אתה יודע עד כמה אני שונא אותך, לו"
"כן.." למרות גופי דואב, התיישרתי לישיבה והבטתי בו "לצערי דאגת שאדע זאת היטב כל השנים.."
"ואתה יודע מדוע אני נלחם בכך?" הוא התעלם מתשובתי והתקרב אלי בצעדים ישרים וחסונים. "כי עכשיו, כשמורטימר איננו, אני מן הסתם לא יכול לחזור אליו.. אבל אני לפחות יכול גם למחוק מחיי את החרק, שגרם לכך"
"למותו של מורטימר?? איך אתה מעז לדבר כך!?" התרוממתי ונעמדתי מולו, מעט פחות זקוף וחסון כמוהו "מה מורטימר היה אומר עליך? ככה, שאתה מנצל את מותו בשביל להרוג עוד אחד חף משפע!? לא אני גרמתי למוות שלו!"
"אבל אתה גרמת למוות שלי! למוות של הדבר שהיה על סף הכחדה ממילא… לא רק את מורטימר לקחת.. אתה רצחת גם את האהבה שלי.. את השרידים האחרונים!"
נרעדתי לעומת האש ההולכת והקרבה אלינו. התקשיתי לנשום וכל גופי היה רותח אך מזיע.
פני היו מלוכלכות ומייק היה אפילו במצב גרוע מימני.
"מייק! זה לא חייב להיגמר ככה! תבין!! אין דבר כזה להרוג אהבה! לעולם לא חסרה אהבה! גם כשאתה בטוח שאין בך אפילו לא טיפה של חמלה ואהדה, אתה טועה טעות מרה." חזרתי למייק למרות שיותר רציתי להביט באש הקרבה בצעדים מסוכנים.
"הו לא.. אתה זה שטועה כאן, לולי.." מייק לא הביט באש ולא פעם אחת.
"אהבה בהחלט יכולה להיגמר.. ולא לחזור לעולם.. אבל בעצם, כאשר היא מפנה את מקומה הריק- תמיד אפשר למלא אותו בדברים חדשים!" הוא הרים את גבותיו ואוזני הושפלו אחורנית.
"כמו המראה של המוות שלך!!!" הוא צרח וזינק על שתי רגליו האחוריות. נוער בשאגה גדולה ומביט בי בשנאה עזה. עומד לנעוץ בי למוות את פרסותיו הקדמיות.
אך לפתע קול התבקעות מחריד התפצפץ מימנינו. אך רק אני הבטתי.
היה זה עץ אשוח ענקי שהתחיל וקרס לעברינו. משלהב להבות אש קטלניות ושואג בעודו נופל מעלינו, עם ענפים חדים כתער.
"אאהההה!!! זהירות! ! ! !" צרחתי בפחד. מייק הפנה מימני את ראשו והביט אף הוא בבהלה בעץ הקורס. אך לפתע, מתוך השום מקום- דמות נוספת, הדומה לסוס, זינקה בני לבין מייק ודחפה אותי מהר, מאלצת אותי לדהור עימה לתוך רווח שלא ראיתי קודם, בין שני עצים שעדיין לא הוצפו באש.
שמעתי מאחורי את העץ מתרסק על האדמה, וראיתי מולי רק אש ואש.
דהרתי צמוד לדמות הסוס, ושאטנו בין העצים, מטרים על מטרים, מתחמקים מלהבות מסוכנות, ומזנקים באומץ מעל עצים שכבר נפלו, והיוו מכשול. דהרנו ודהרנו עד אשר הגענו לנחל קטן. הסוס ואני דהרנו בתוכו עד אשר הגענו לגבעה שנגמרה בצוק נמוך.
הסוס קפץ מימנו ואני אחריו, לא בטוח לאן זה יוביל, אך גובר על פחדי ומזנק אל הלא נודע.
בעיניים עצומות נפלתי למספר שניות, והתעוררתי על ידי שפריץ מים כביר.
מצאתי את עצמי בתוך אגם, מפרפר עם רגליי כדי לעלות מעלה.
אותו הסוס צלל אף הוא ועזר לי לעלות.

۞ ۞ ۞

בנשימה בהולה שאפתי אוויר דרך פי ברגע שעליתי מעל פני המים. עיני המטושטשות הבחינו בדמויות שונות, גבוהות נמוכות שהביטו בי.
מצמצתי כמה רגעים, וממש כאשר הייתי בטוח שאני מת- ראיתי לפני את הפנים היפות ביותר בחיי.
"אמבר.." מלמלתי בהקלה שלא תשוער, מאמץ אפילו חיוך קטן.
אמבר הביטה בי, על סף בכי, אבל מאושרת. עיניה היפיפיות הביטו בי מצומצמות, מעט דואגות, אבל מאושרות.
שאר החיות הביטו בי גם הן. בתוך המים, מוגנות אך גם דואגות; מטפלות אחת ברעיה.
"אמרת שלא תתעכב יותר מידי.." אמבר התקרבה אלי.
"מעולם לא ציינתי דבר כזה.." נשפנו שנינו צחוק קטן.
אמבר חיככה את אפה בלחיי ואז נבהלה "לו! מה זה הפצע הזה!?"
"איזה פצע?" ככל הנראה לא שמתי לב מהאדרנלין ומהאש, אבל שריטה מדממת עיטרה את כתפי.
"אוו.. זה.. לא נורא.." אבל דווקא אז זה התחיל לכאוב.
"די.. די עכשיו.. תן למים לרפא את זה.." לחשה לי אמבר בעדינות.
לפתע גלים גלים, קטנטנים וזעירים בתוך המים החלו להופיע בכל מקום.
הגלים התרבו ואף גדלו בקצב מדהים.
כל החיות, כולל אותי ואת אמבר- הבטנו למעלה ויחד עם האור העמום של הזריחה ההולכת וקרבה, טיפות של גשם חדש החלו לרדת מהשמיים.
אט אט הגשם התחזק והפך לכמעט מבול. כל החיות התחילו לצחוק ולדלג באושר.
אפילו אמבר צחקה ושחתה איתי למקום רדוד יותר.
חייכתי חיוך חושף שיניים, אך לפתע הבטתי באופק וחיוכי נעלם.
"מה קרה?" אמבר התקרבה אלי בצעד.
נשכתי את שפתי והרגשתי מחנק בגרון.
"הוא מת… לא הצלחתי להסביר לו.. הוא התעקש לנקום.." השפלתי את ראשי.
אמבר ניחמה אותי וחיככה את ראשה בראשי.
"היי.. זה בסדר, לו. תראה- העיקר שאתה חי, ואיתך יחד כל חיות הקרקס! תראה עד כמה הן מאושרות. לולא אתה, הן וודאי היו מתות בשריפה של האוהל, ולעולם לא היו זוכות לדעת מה הוא אושר עוד לעולם.."
הבטתי לאחור בחיות הצוחקות והמדלגות. ונחמה קטנה נצצה בי.
"עליך לשכוח את העבר וללכת ולהמשיך קדימה. הן זקוקות לך. הבאת אותן בשלום עד הנה- וכעת אתה תוביל אותן אל החופש. אתה בעצמך אמרת!"
היא חייכה.
חייכתי גם אני.
הבטתי חזרה לאופק השחור מפיח, ונשמתי עמוק.
היא צדקה, כמובן. הסתובבתי והלכתי לכיוון החיות.
ברגע שהבחינו בי, מיהרו להקיף אותי במעגל ולקפוץ סביבי באהדה ובתשואות.
חייכתי והרגעתי את כולם.
הגשם תופף על גבי כולנו והרגשתי איך פרפרי בטן מפעפעים בתוכי בגאווה.
ראיתי את אמבר מחייכת אלי באושר מאחורי החיות המריעות, ולפתע הרגשתי כמו מנהיג. למעשה הייתי כזה. אולי אפילו מיום היוולדי.
זקפתי את ראשי והודיתי לחיות. למרות שעדיין היו שם חלק שלא ידעתי מי הן, איזה סוג הן וכאלו שאפילו לא דיברתי איתן מעולם- כבר הרגשתי כאילו הן חברותי כבר המון זמן.
הכל סביבנו היה שחור משחור, והיה פתאום קר נורא. הייתה תחושה של מוות- אבל כולם היו נרגשים כל כך; מאושרים כל כך.
"אז לאן פונים מכאן? לו?" פנה אלי טיגריס נמוך אחד עם פרוות לסת פרועה, שככל הנראה כבר הכיר את שמי.
נשמתי עמוק והבטתי במים, תוהה.
אחר כך הרמתי את ראשי והבטתי לכיוון צפון מערב. מרחרח ומזיז את אוזני לכל מידי צדדים.
השמיים התבהרו מעט יותר.
הייתי אובד עצות הרחרוחים והמבטים היו לשווא. אבל אז נזכרתי לפתע במה שהבטיח לי מורטימר. על הנוף הירוק יותר, מאשר הנוף של המחנה הראשון. עצמתי את עיני ואז פקחתי "בואו אחרי, אני חושב שאני יודע לאן להגיע.."