۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 17

"איך הגעת לכאן?" הבטתי בו, פני מטפטפים טיפות של מבול, בהולות בזיעה.
החתול ציחקק צחוק נושף, מלגלג, אך לא רשע.
הוא קם על רגליו, עדיין באיזור היבש שמתחת לעץ ונעל בי מבט. "רציתי לשאול אותך בדיוק את אותה שאלה.." הוא נשף דרך אפו עוד גיחוך.
אמבר עיקמה את שפתיה וגבתה התרוממה.
צמצמתי את עיני. רעם נשמע.
"תשמע חתול, אין לנו מושג מי אתה- אבל תתחפף מכאן!" אמבר צעדה לעברו, והוא נשף באזהרה ומיהר לשרוט אותה. היא פלטה צווחה. דם התחיל לזלוף באיטיות מעל לפרסתה.
"אולי כדאי שלא תחשבו שאתם יותר חכמים מימני.. אם זה מה שנדמה לכם.." החתול זקף את צווארו.
"ובואו נבהיר כאן משהו, למקרה שלא הבנתם עד הסוף" החתול הסתובב והפנה את מבטו לעבר הקרקס, כול החיות הביטו גם הן.
"אתם רואים את האנשים? הם מחפשים אתכם."
"כדי להרוג אותנו באכזריות!! תוכי אחד צווח בבהלה.
"לאוו דווקא, אתם מבינים, הם מתקרבים אליכם יותר ויותר ברגעים אלו ממש.."
ראיתי בחרדה כיצד צלליות של בני אדם רצים, צועקים לעברינו- מתקרבים יותר ויותר. ליבי פעם כמו מטורף.
"אם תמשיכו לברוח מכאן, אני לא אהסס להסגיר את המיקום שאליו ברחתם, ואתם תמותו בכל מקרה. אבל.."
רוב החיות הסתובבו חזרה לחתול.
"אם תפסיקו להשתטות עם כל מבצע הבריחה הפתאטי הזה שלכם, אני אוכל לבקש שלא יהרגו אתכם.. אתכם וודאי זוכרים, שאני חיית המחמד של מנהל הקרקס.."
החתול הביט בציפורניו, מחייך, גאה, יודע בדיוק מה הוא עושה.
התיירים הצועקים רצו והתקרבו אפילו יותר. האנרגיות השליליות והפחד חזר לכמעט כל החיות. מלבד אמבר. שעדיין לא הבינה מה מתרחש.
אבל אז קלטתי משהו.
"אז אם תואילו בטובכם. לעצור, להסתובב, ולחזור לקרקס, זה יהיה נחמד מאוד…" החתול חייך, בפעם הראשונה שראיתי אותו כך בכל חיי.
החיות לא זזו, אבל היו על סף המעשה.
החתול הנהן בראשו כאשר אחד התיירים צעק שנחזור הנה מיד, ורץ אלינו, רחוק מאיתנו כעשרים מטרים.
חלק מהחיות התחילו להסתובב ולנוע חזרה לכיוון הקרקס, רועדות, ומתוסכלות.
"לא. חכו! ! !" קראתי לפתע וכולם נעצרו. אולי חיכו לצעקה מסוג זה, כיוון שהן נעצרו ברצון רב, אבל עדיין בפחד.
החתול מחק את החיוך, והביט בי שוב. נדמה כאילו משהו בתוכו נסדק. משהו בתכניתו הלא ידועה שהוא בנה כל כך טוב.
"אנחנו לא הולכים לשום מקום מלבד החופש שלנו." החזרתי את אותו המבט שנעץ בי החתול. הבחנתי שזה עיצבן אותו.
"למה נראה לך שנחזור לאותו גיהנום העינויים שחיינו בו בסבל כל השנים?? הא?? ולמה.. ולמה לדעתך המנהל המפלצתי שלך, יקשיב לך כאשר תגיד לו לא להרוג אותנו?! אנחנו חלשים ומפוחדים כאן, אבל זה לא יגרום לנו לאבד את מעט ההיגיון הבריא שיש לכל חיה מיום היוולדה!! עכשיו- זוז מהדרך, חתול!!!"
אמבר נעמדה לידי, בעמידת כוח וכן החיות שהיו מאחורי, למרות שהרגשתי שהן די מפוחדות.
החתול החזיר את מבטו השונא לפרצופו המעוך, וחרק שיניים.
"בסססדר!!" הוא סינן והשפריץ מעט רוק. כל גופו הסתמר, התנפח,וציפורניו המחודדות- המסוגלות לקרוע כל בשר ועור, נשלפו החוצה.
"אתתה ביקשששת את זזה!" הוא הקטין את אישוניו עד כדי מצב שגרם לי לאי נוחות ובחילה "אתה מוביל מאות של חיות לאבדון, לכן לא תהיה לי ברירה אלא לחסל אותך ולגאול את שאר החיות מדינן המררר…."
אמבר פערה את פיה בהפתעה מבוהלת.
החתול נשף בכעס והביט בי בעיניים צהובות, ללא אישונים. הפחד ואי האמונה גרמו לי לפיק ברכיים.
פי נפער מעט וכך גם עיני.
"לאא! ! !" אמבר צעקה וקפצה להגנה מול גופי. אבל דבר לא התרחש. ועוד לפני שהספקנו להיות מבולבלים- שני קולות נשמעו.
"כל כך גשום באיטליה! למה באנו לכאן בכלל??"
"כי האוניה לספרד הייתה מלאה בעכברים! חה חה חה!!"
זוג עכברושים צעדו בגשם, עם עלה עבה מעל ראשם כמו מטרייה משותפת ולפתע נעצרו כאשר הבחינו בנו.
גבותי התרוממו בשמחה מטורפת.
"בלק!! ג'ק!! היי!!" קראתי.
"הי! הי! הי! תראו מי כאן!? זה הזברה הקטן מהאוניה?? שיואו, זברון! איך גדלת מאז!!"
"קוראים לו "לו"! כבר שכחת מוח אפונה??"
אוו! נכון!"
"מה אתם עושים כאן??" ניצלתי את הרגעים ההזויים שבהם לא קרה דבר.
"אמרנו לך עוד באוניה ההיא! אנחנו בחופשה! הגענו לאיטליה כי האוניה שגם אתה היית בה הפליגה לשם!"
"כל כך טוב לראות אותך, זברה-בוי!"
החתול הפרסי החליט לשים קץ לשיחת החולין המוזרה, וגבו הסתמר לעומת שני העכברושים הפטפטנים, וכעת הוא נשף עליהם.
"אוי לא.. חתול!!!!"
"רוץ, ג'ק! רוץ!!"
שני העכברושים נמלטו על נפשם, חצי צווחים, חצי צוחקים בפרעות- כשהחתול רודף אחריהם.
עננת רווחה בלי משוערת ליטפה את כולנו.

◊ ◊ ◊
(בבקשה, להגברת האווירה, פיתחו כרטיסייה חדשה, ושימו בא את הקישור הבא. תודה) http://www.youtube.com/watch?v=137xoq_DFwA&feature=related

התיירים היו קרובים אלינו יותר מידי, וממש כאשר המשכנו לדהור לתוך היער וצעקתי "רוצו! רוצו! רוצו!!"
קרה דבר שהחוויר את כולנו.
ברק עבה ומחריש אוזניים פגע בקוד קוד אוהל הקרקס, והצית אש כתומה שהשתוללה כמו השטן. ולאט לאט אך גם במהירות שהדהימה את כולנו, מוטטה את כל האוהל.
ברגע שראו זאת תיירי הקרקס, הם שכחו מאיתנו לחלוטין, ורצו חזרה להציל את משוש חייהם האהוב. לעבר האוהל הגדול שהתמוטט ישירות על האוהל הקטן יותר- בו היו כמעט חצי ואפילו יותר מכל התיירים.
כמויות האלכוהול שהיו בתוכו, גרמו לבערה עצומה שאפילו המבול לא הצליח להשתיק.
כאשר לא נותר סביבנו אף לא תייר אחד- הרשינו לעצמינו לעמוד ולבהות, רחוקים כעשרים מטרים מגיהנום חיינו, מביטים כיצד הוא נשרף וגווע באש של עצמו.
החום הגיע אמנם עד אלינו, אך כולם ידעו שיותר הוא לא ישרוף יותר את עורנו.
המחזה היה מזעזע, קשה, מפחיד, אבל מהפנט.
פיצוץ ענק מימדים החזיר את כולנו לעשתונותינו.
"מהר!!!" צעקתי לכולם "לתוך היער!!"
כמעט מיד שכולם הסתובבו והתחילו לדהור לתוך היער- משאירים את עברנו המחריד מאחור, להישרף, למות, להישמד, להיכחד..
דהרנו ודהרנו בין העצים של יערות טוסקנה, אני לא יודע כמה זמן- אבל עד שנגיע למקום מבטחים, לא נעצור.
הבעיה הייתה שלא ידעתי איפה יש מקום מבטחים..
אמבר דהרה לצידי, מביטה בי מהצד. חיוך מעודד עלה על פניה. הגשם נפסק לאט לאט.
הרוח המלטפת והקרירה גרמה לי להרגיש בנוח כשעצמתי עיניים, ולרגע חשבתי שהכל כבר נגמר. זהו… אנחנו כבר חופשיים, אפשר להירגע!
"אש!!! אש!!!" צרחה פתאומית מאחד התוכים, שצלל מצמרות העצים עד לגובה שלנו ועף בין החיות, צורח בבהלה:" יש שריפה ביער!! יש שריפה ביער!!" עוררה אותי מיד.
עצרתי את דהירתי בחריקה.
הבטתי אחורנית.
אמבר הצטרפה אלי, יחד עם עוד כמה חיות סקרניות.
הבטנו ביער שכבר עברנו, ולא ראינו כלום.
אך לפתע ריח עשן חדר לאפי כולנו. הגשם התחלש וכמעט לא היה ניתן להרגישו ואיתו הסערה. צמצמתי את עיני לעבר האופק, ולפתע אישוני התכווצו. מראה רחוק של אש מתקרבת הרטיט את כולנו בבהלה, ומצאתי את עצמי צורח "האש הגיעה גם לכאן!! רוצו!! מהר! ! ! ! !"
כולם ברחו מלבד אמבר, היא נעצרה כמה מטרים מימני.
"קדימה לו!!!" היא קראה.
העשן התגבר. לא, איך זה ייתכן שמהפיצוץ גיצים יגיעו עד לכאן?
"לו!!!!!!" אמבר צעקה והעירה אותי ממחשבותיי.
הבטתי שוב אחורנית וראיתי עכשיו כיצד העצים שבאופק ה-לא כל כך רחוק מאיתנו, נאכלים מהאש.
הסתובבתי וניתקתי בכוח את היפנוטי ממראה האש.
התחלתי לדהור ואמבר המשיכה איתי כאשר הייתי מעט מאחוריה.
"מהר!! רוצי לחיות ותגידי להם שיפנו מערב!! שיגיעו לאגם!!"
"אגם?? מניין לך שיש מערב מכאן אגם??" עץ התמוטט ברעש משמאלינו.
"מורטימר סיפר לי!" קראתי. אמבר נראתה מפקפקת.
"הוא גם הבטיח שיהיה פה נוף וירוק ויערות והרים! וזה קיים!" את רואה? הייתי מפקיד בידיו של מורטימר את חיי! את מבינה??"
אמבר הנהנה והוסיפה "אבל מה יהיה איתך??"
שתקתי בעודי דוהר עימה.
"אני אהיה בסדר, אני אפוש אתכם שם, עכשיו לכי!!"
אמבר שלחה בי מבט אוהב ודואג אחרון, והגבירה את דהירתה. תוך שניות היא נעלמה ממבט עיני.

רעיוני הכללי היה לרוץ באותו מסלול ולהגיע מעט באיחור, אבל מהר מאוד גיליתי שאני בהחלט לא מהיא מספיק.
העלייה, העייפות ומחשבותיי הטורדניות האיטו את קצבי. די מהר נחרדתי בצעקה לגלות שהאש כבר הדביקה אותי.
פניתי מזרחה, רחוק מימנה ונעצרתי כאשר הגעתי לקרחת יער לא מתוכננת.
עץ התמוטט מאחורי.
זינקתי קדימה.
פקחתי את עיני, ולפתע ראיתי דמות מפוספסת קרבה אלי.
התרוממתי מהר וכאשר הטשטוש התפוגג. פי נפער בהקלה מופתעת.
"מייק!! אתה חי!! הנה אתה!!! איך הגעת הנה???"
התקרבתי אליו אך הוא דחה אותי ונסוג אחורה.
"מייק איפה היית?" התעלמתי מנסיגתו הילדותית וממבטו הכועס והלא מוסבר, ונשמעתי כמו מבוגר שאחראי כעת על קבוצה.
מתחת לעיניו היו צלליות שחורות, גבותיו היו חדות וזועפות, וקבוצת שיער דקה מרעמתו נשברה ונראתה כמו משולש ללא בסיס. הוא העיף אותה מעיניו כשהפריעה עם תנועת ראש חדה ומהירה. לצערי זה הוסיף למראהו המרושע.
הבטתי בו לראשונה במלואו וזה בהחלט לא היה אותו הסייח, שהדביק את פרצופו לפרצופי ביומי הראשון בקרקס.
"מייק…" תהיתי. השתיקה שלו הלחיצה אותי.
"אתה יודע.. אני אפילו בעצמי רציתי לדעת למה אתה כאן. למה אתה לא ישן כמו ילד טוב בתא שלך.. למה אתה לא בקרקס? למה אתה לא במחנה, נשרף למוות כמו שתמיד רציתי.."
"מייק, על מה אתה מדבר…?" עמדנו, זברה מול זברה, כאוס מול כאוס.
"על מה אתה מדבר?" לחשתי בשנית.. מביט בו, צמא לתשובות ושיעיף את המבט המעצבן הזה מהפנים שלו..
אך המבט רק ננעץ בעיני עמוק יותר.