۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 16

הגעתי למקום המפגש, בצידו השני של המחנה- רחוק מאוהל התיירים המשתכרים- המום יותר מכל הפעמים האחרות, שבהן הייתי מופתע בקרקס הזה.
ועוד דבר; כשאמבר קסמה לי עוד בהיותי סייח קטנטן, עד אפילו היום, אני מודה לכל היקר לי, שבחרתי בסוסה הנכונה, וכאשר נהייתי חבר שלה, ובצדק.
תוך שעה- היא והסוסים הצליחו לשחרר את כל החיות, ואפילו היו שם חיות שלא ראיתי בחיי בקרקס.. אבל לא התכוונתי להתווכח.
מיהרתי אליה, ונעצרתי כאשר הבחנתי בה.
"אמבר!!"
"לו! הצלחת להביא את האריות?" ולמען האמת היא יותר נשמעה מופתעת מאשר שואלת. היא סרקה את גופי ונמלאה יראת כבוד כאשר לא הבחינה בשום שריטה או רגל חסרה.
"זה בסדר, הבאתי אותם- אבל צריך כבר לזוז! הגשם מתחיל להתגבר!"
שנינו הבטנו למעלה, בשמי הלילה השחורים, שנהיים כהים אפילו יותר בזכות ענני הסערה הקרבים.
"מהר! אסור להחמיץ אפילו שנייה!" הסתובבתי ופניתי לאחור.
"היי! לו!" הבחינו בי שלושת הזברות.
"הי חברים.." באתי אליהם למרות שמיהרתי.
"אז שמענו שאתה פורץ דרך, הא? ידענו שאתה עוד תבוא עם יציאה כמו זו! הבנת? יציאה??" הזברות צחקו להנאתם.
"כן..כן.." הבטתי סביבם וכיווצתי את גבותי.
"היי, רק רגע.. איפה מייק?"
"אהה.. אנחנו לא יודעים. הוא לא היה בתא כשהסוסים הגיעו"
"לא היה בתא!?" נזעקתי. אררג.. הוא בטח ראה אותי יוצא למרות הכל! הה.. לא משנה כרגע.
רצתי בין החיות, עליתי על חבית וקראתי לכולם:" חיות הקרקס! הקשיבו לי!! היום אנחנו יוצאים מכאן! אז אני מבקש מכולכם לשמור על השקט! ולהקשיב לי כאשר…."
בת יענה אחת קטעה אותי נמרצות:" אתה אחראי על המטורפות הזאת??"
"אהה.." הבטתי באמבר "כן" הודתי בהחלטיות.
"אז למה אנחנו לא זזים מכאן כבר?!!?" היא צווחה והעיפה נוצות לכל עבר, מלהיטה את הבהלה לשאר ההמון.
"בבקשה! בבקשה!" ירדתי מהחבית.
"ברגע שיגלו אותנו ישחטו אותנו למוות כעונש!!! אסור לנו להיות פה!!"
וודאי זכור לכם שחוץ מלאכול, חיות לא עושות שום דבר אחר יותר טוב מאשר להבהיל ולהיבהל.
דה-ז'-וו מרעיד מהיום בו חטפו אותי באפריקה התעורר בי לפתע, אך הפעם הוא לא ייגמר בכלובים. הפעם איש לא ייחטף למותו. חרקתי שיניים.
"שקט!! שקט!!" קראתי, מה הם עושים?? אנחנו עוד באמת עלולים לגלות אותנו בגללם!!!
"שקט!!!" אמבר צהלה אף היא כדי לעזור לי. אך הבהלה לא שקטה כלל.
לפתע שאגה גדולה נשמעה וכולם שתקו בבת אחת.
אחד האריות- הגדול מכולם, נעמד במרכז. הוא נעץ בכולנו עיניים זועפות.
"אם לא תסתמו את הפה שלכם- ברור שעוד יגלו אותנו וישחטו אותנו למוות!! את כולנו! אז תשמרו על השקט, ותנו לזברה לסיים לדבר…" הוא הביט בי. יחד עם שאר החיות.
הבטתי בהם.. ואז עצמתי את עייני והאזנתי. שום רעש חריג נשמע מהתיירים.
פקחתי את עיני, בהקלה והתחלתי לצעוד קדימה, למעגל שנוצר.
"כפי שאמרתי קודם- היום אנחנו מקבלים חזרה את מה שהיה שייך לכולנו מהיום בו נולדנו. החופש. התיירים לקחו אותו מאיתנו בכפייה, ואין זה צודק שנישאר כאן. מקומנו הטבעי הוא לחיות בטבע, ולא בגיהנום עלי אדמות כמו כאן."
"מה זה תיירים?" קרנף אחד לחש לחברו.
"אין לי מושג, אבל תן לו לדבר.." לחש השני.
"אף אחד לא הולך למות היום. אני מבטיח- והבטחתי באמת תתקיים אם נשמור על שלושה דברים!
שקט, רוגע, ואם תפעלו לפי ההוראות שלי ושל הסוסה הנחמדה כאן.." הצבעתי עם אפי לכיוון אמבר.
אמבר תחילה הופתעה, אבל לבסוף זקפה את ראשה, וצעדה שני צעדים קדימה, כדי שכולם יראו אותה.
"ואל תדאגו" פניתי לעבר בת היענה. ראיתי על גופה ועל פניה שהיא עברה חוויות קשות כמעט כמו האריות. אולי אפילו קשים יותר; הכרחתי את עצמי לא לנעוץ מבט בצלקת הבצקית שעל ברכה.
"אנחנו נצליח.."
צחוק רחוק של שיכור נשמע מכיוון האוהל.
הפנתי חזרה את מבטי אל החיות.
הייתה זאת הפעם הראשונה שאי פעם דיברתי אל חיות הקרקס, מלבד הזברות, ואמבר. אני אפילו חושב שמעולם לא ראיתי ממש חצי מהחיות שעמדו מולי.
אפילו לא ידעתי את שמן או את סוגן. אך כעת זה לא היה משנה, למרות שהיה זה מסקרן.
ידעתי שגם הן לא ראו ולא דיברו עם אך זברה בחייהן, ובטח קשה לסמוך על חיה זרה ומוזרה שמבטיחה חופש.
אבל עובדה שאנחנו כבר מחוץ לכלובים ואיש אינו גילה אותנו, הייתה מבטיחה מאוד- לכן בלחישה רמה קראתי שילכו אחרי ויהיו שקטים.
הגשם התחזק מעט יותר עכשיו. נשכתי את שפתיי, רק קיוויתי שהוא לא יחמיר יותר מידי…

٭ ٭ ٭

פילים, אריות, זברות, קופים, סוסים, קנגורו, כלבים, גורילות, נמר, בנות יענה, דובים, עזים, נחשים, קרנפים, טיגריסים, יונים, והמון סוגים של תוכיים מיהרו אחרי.
בעוד גשם מתעצם אט אט מעלינו, הובלתי אותם לעבר מה שהיה נדמה לי כיציאה.
ידעתי שיש כל מיני יציאות למחנה; הוא הרי לא היה סגור בגדר. רק היה צריך למצוא את הרווח הנכון בין אחד הקרונות החיצוניים ביותר, וזה הכל.
אף על פי- שזה בכלל לא היה הכל. לגמרי לא..!
למרות שלא היה פיזור, הפילים, למשל היו דומיננטיים מאוד ואיטיים; היה קל להבחין בהם- והתוכים, מהירים מידי; לאחת העיזים היה פעמון ענקי ורועש על הצוואר, ולא הרגשתי, מלבד אמבר, שום אנרגיות טובות מהחיות. כולן היו שליליות ופוחדות.
הייתי חייב למצוא דרך לגרום לכולן להירגע איך שהוא!
ובדיוק כשרציתי זאת- רעם רחוק, שהלך והתקרב, ביקע לפתע ענן שחור שהלך אף הוא לעברנו.
האטתי את קצבי כדי למצוא את הענן, ומיד מיד האצתי- סופה, במצב הזה, לא תואיל בדבר.
מצאתי את עצמי דוהר בגשם שכעת היה מעט רציני יותר, ואפילו כמו לוחש לך באוזניים "אם לא תמהר אף יותר- אני אהפוך למבול!!"
אך דווקא האטתי.
והגשם, כהבטחתו, התחזק.
אך עצירתי לא הייתה לחינם. מצאתי רווח מרשים בין שני קרונות שהוביל ישירות לאחו קצר שנמשך והופך ליער. ברגע שנגיע ליער- ולא משנה מה יקרה אחר כך- עשינו את זה. אנחנו נהייה חופשיים.
אמבר דהרה ונעצרה לידי, מתיזה מעט בוץ שכבר הספיק להצטבר.
"אז מה מצאת, בוס?" הוא קראה, בתוך הגשם החזק.
"צריך להוציא מכאן את החיות! אחת אחרי השנייה!" קראתי בקול ויצאתי בעצמי.
היה מוזר לעמוד על קרקע שהיא אינה המחנה. למרות שזו הייתה אותה אדמה.
אמבר קראה, והעזים יצאו ראשונות. הגשם כבר היה חזק מספיק כדי שבקושי היה אפשר לשמוע את הפעמון הנוראי של אחת מהן.
אחריהן יצאו בנות היענה, ואז הזברות, הסוסים, הטגריסים…
לאט לאט כבר כולנו היינו בחוץ ולמרות שהנחשים יצאו אחרונים, וחלקם בעצם עוד אפילו לא יצאו- כבר התחלתי להוביל את שאר החיות לעבר היער.
דהרתי, והן אחרי. כל האנרגיות הסקפטיות נעלמו ואינן. רצנו חופשיים על אדמה חופשיה. ולמרות הברקים והרעמים שבישרו שעוד דקות ספורות תחל סערה גדולה- לא היה לנו כרגע אכפת. מה שהבטחתי להן מתממש, והן מרגישות ועדות לכך על בשרן!

אמבר הייתה "הקרון המאסף" בעל ידיעתה, אך לא בעל כורחה. היא- הסוסה שכל חייה, מעולם אפילו לא חלמה על היום שבו היא תהיה סוסה חופשייה, דוהרת אחרי קרקס שלם מחוץ לגבולותיו. הגשם הרטיב אותה כבר עד העצם, אך ההרגשה הייתה כל כך נפלאה- מי האמין!? לדהור לראשונה בחייה מתוך רצונה הפרטי? באחו פתוח?? זה היה כל כך נהדר! עד שהיא לא התאפקה וצחוק מתגלגל פרץ מפיה.
מה אכפת לה?! ממילא אף אחד אינו שומע ממרחק כזה ועוד עם הגשם הכבד הזה.
אך היא דווקא כן שמעה משהו.
צעקה של בן אנוש גרמה לה להסב את פניה אחורנית ולהאט את הקצב.
כקבוצה של שישה אנשים, ליצנים, להטוטנים, מאלפים.. לא משנה- הביטו בהם רצים ומתרחקים.
הצעקות שלהם הפחידו אותה כלכך, וכל גופה חטף צמרמורת קרה ודוקרת כאשר הם הסתובבו והתחילו לצעוק ולשוב ולהסגיר אותם.
אישוניה התכווצו בחרדה; היא נעצרה בקושי לשבריר שנייה במקום- ואז, חידשה את דהירתה כחץ וקשת- שאטה בשיא מהירותה- ועקפה את כולם.
עכשיו עוד מחשבה חדרה לראשה- מעולם לא הייתה מודעת למהירות המופלאה שפרצה מימנה. אמבר תהתה למה עוד היא מסוגלת!
אבל כעת היא הבחינה בפסים מוכרים. היא הגבירה את הדהירה.
"לו! לו!!" היא קראה כאשר כבר הייתה קרובה אליו. "יש משהו ש.."
לפתע,לו עצר בחריקה פתאומית, אפילו מסוכנת, שני מטרים מיער החופש; ואמבר מיד אחריו. אדמה רטובה עפה לכל עבר עם העצירה.
הם נעצרו, גופם דרוך ומבוהל.
אחריהם עצרו שאר החיות, מבולבלות- כמעט מתנגשות אחת בשנייה. תוהות מה גרם לכולם להפסיק לרוץ לעבר החופש…
חתול פרסי ישב, זבנו מלופף בגאווה עצמית סביב רגליו, מתחת לאחד העצים, נזהר לא להרטיב את פרוותו המרהיבה.
"אתה…" לחש לו.
"כן זה אני." הוסיף החתול. מבט צהוב כהה, בוהק, מהפנט, צר ושונא- כמו תמיד, ננעץ בהם.
מעט החיות שהכירו אותו נסוגו צעדים מעטים לאחור, וזנבם היסס לצאת מבין רגליהם. לו המבולבל עד עמקי נשמתו אפילו לא הרשה לעצמו לעשות זאת, אפילו שגופו רצה בכך. אך הוא המשיך להפגין דריכות, ומנהיגות.
אמבר התנשמה בפה פתוח, אחרי הריצה, והביטה בכולם- תוהה מדוע כולם יראים מפניו.
החתול הקפיא את מבטו ורק היצר את עיניו, מרטיט מעט את שפמו באי שביעות רצון.
"הולכים לאן שהוא?"