۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 15
מייק נחר בעוז בעודו ישן על הגב; כל ארבעת רגליו באוויר. שובל ריר נזל מזווית שפתיו ושינתו הייתה כה עמוקה ונינוחה, עד שהוא לא התעורר מקולות פתיחת התאים של מכלאת הפילים השכנה.
אחרי כמה שניות, גופו התחיל לנטות הצידה בחוסר שיווי משקל, עד שלבסוף נחת בחוזקה על הארץ. מזה מייק התעורר; מטושטש ומופתע. אבל אחרי מבט זניח סביבו ופיהוק קולני- הוא חזר לישון.
הוא מצמץ בשפתיו והניח את ראשו חזרה לערימת הקש.
וליתר ביטחון, בעט עוד בעיטה מכוונת להטריד לעבר המקום בו ישן לו. אך שהפעם הוא לא הרגיש דבר.
מייק הרים את ראשו כדי לבדוק מה השתנה כאן- ואוזניו ועיניו נפערו בבת אחת אחרי שגילה שהוא יחיד בחדר.
הוא יצא מהתא! הוא יצא מהתא! מייק קם בבת אחת וכלכך מהר עד שהוא חטף חבטה מהשוקת שהייתה מעליו.
הוא נעמד על רגליו ומרוב כעס, בעט בה כהוגן.
אך לפתע נפל לו האסימון. הוא התקרב לדלת הסורגים של התא והאזין, עכשיו גם כבר היה ברור לו שמשהו מתרחש גם בחוץ!!
לעזאזל! אני מקווה שלא התעכבתי יותר מידי!
מייק צעד שלושה צעדים אחורנית, תהה קצת.. וקפץ…
۞ ۞ ۞
נכנסתי לתוך המכלאה. ריח של שתן ובשר חי ומעלה צחנה עמד באוויר; יחד עם יאוש, זיהומים מפצעים שלא טופלו, ומים עכורים.
זה היה מסדרון עם ריצפה בטון, ותאים תאים צמודים זה לזה מצד ימין של המכלאה. יותר רציניים מהתאים שלנו; סגורים מלמעלה עד למטה.. ללא קש שירפד את הרצפה, או יותר מרחב.
האריות ישנו, כל אחד בכאוס של עצמו. ולפתע התחלתי לפחד. ידעתי שאם משהו ישתבש- אני אסבול זאת על בשרי. ולא רק אני, כל הקרקס!
נשמתי עמוק והכרחתי את עצמי להירגע. התקדמתי בשקט.
היה חשוך אך יכולתי לראות איפה נמצאים המנעולים לכלובים. הם היו מעט יותר גדולים וחלודים. התקשיתי להזיז אותם, והקמתי יותר מידי רעש. אך לבסוף, כל הכלובים היו פתוחים.
האריות עדיין ישנו. ידעתי כי החלק הקשה מאחורי.
היה ידוע שבקרקס- האריות היו אלה שסבלו הכי הרבה יותר מכולנו. וכבר לא היו להם אלוהים. עוד דבר שידעתי- שאין דבר אחר שאריות אוהבים יותר לאכול מאשר זברה. ובייחוד אם היא במרחק נגיסה ממך, ולא ממש בורחת.
הפנתי את גבי אל אחת מדלתות הכלובים ובעטי בה.
הרעש שהקמתי העיר את כולם בבת אחת. נבהלתי בעצמי אבל הייתי חייב לשמור על אורך רוח.
אחד האריות הרוגזים קם על רגליו. בלעתי את רוקי.
"האם אני חולם, או שמא עומדת מולי זברה טועה" הוא אמר, וקולו היה נמוך ומרשים. שאר האריות קמו אף הם.
"אהה.. לא. אני לא טועה. אני כאן כדי לספר לכם משהו"
"איך הוא הצליח לצאת מהכלוב שלו" קטע אותי אריה אחר ושאר האריות הסכימו איתו. נוצרה מעט המולה.
"רגע! הקשיבו לי!" קראתי.
אחד האריות נשף אוויר נוהם "נשמע" הוא אמר, מעט מבודח.
"לא משנה כיצד הצלחתי לצאת, אבל.. אה.. בחוץ, מחכות לכם כל שאר החיות של הקרקס. וכולן חופשיות. באתי הנה כדי לשחרר גם אתכם.."
"לשחרר? לאן?" תהה אחריה אחד, שעל פניו צלקת מכוערת.
התעוררה בי בחילה "החוצה, היום כל חיות הקרקס יהיו חופשיות! ואני נותן לכם את האפשרות להיות גם!"
השתרר שקט.
"תראה זברה, אני לא יודע איך יצאתי מהכלוב שלך, ולמה דווקא באת לכאן, אבל אם תפסיק לברבר את הבדיות שלך, זה יהיה נחמד" אריה אחד הביט בי, רציני וזועף והתחיל להפנות אלי את גבו. שאר האריות עשו כן.
לא.. לא.. לא! הם חייבים להאמין לי!!
"לא! באמת!! החיות כבר בחוץ! אתם חייבים לראות בעצמכם! אני.."
"תסתלק מכאן, זברה!!" שאג אחד האריות, הגדול מכולם לעברי. כל גופי התעוות "מספיק אנו נגזרנו לחיות בגיהנום הזה, אז אל תתחיל לספר לנו מעשיות על חופש, שרק יכעיסו אותנו יותר!! מתעללים בנפשינו ובגופינו, לא אכלנו כבר כמעט שבועיים!! אז הסתלק מכאן עכשיו!!!"
בעטתי בדלת הכלוב שלו וזו נפתחה. כל האריות הביטו בה כמעט באי-אמונה, בערך כמו שהיו מביטים במלאך שירד מהשמיים.
האריה הסתובב אלי לאט.
"לא אכלתם שבועיים? אתם קטני אמונה? בסדר, אז בואו לאכול אותי.." פיסקתי את רגלי בעמידת כוח מול האריה.
לולא המשפחה שלי באפריקה הייתה רואה מה אני עושה עכשיו- מתווכח כשלוש מטרים מול אריה, הם לא היו יודעים נפשם.
האריה הכביר הביט בי ואז בתאו הפתוח לרווחה.
אך הוא לא זז.
הסתובבתי מהר אחרי כמה שניות ופתחתי בבעיטה את שאר הכלובים.
התחלתי לנוע אחורנית לעבר היציאה מהמכלאה.
האריות התחילו לצאת מהכלובים ביראת קודש, לא מאמינים למראה עיניהם, אך בכל זאת יודעים שזה נכון.
אחד האריות הרים אלי את מבטו "הזברה צדק!" כעת כולם הביטו בי.
"הוא שחרר אותנו מהכלובים..!" הם התחילו לצעוד לכיווני, כאילו אני המשיח או מישהו. או בעצם יופי של ארוחה.
עכשיו זה כבר היה מפחיד נורא.
אבל לא שכחתי את מטרתי הראשונה.
צעדתי עוד כמה צעדים אחורנית וכבר הייתי מחוץ למכלאה.
"בואו אחרי, אריות! מהר! שלא יפספסו אותנו!" התחלתי לרוץ בריצה קלה וכבר הייתי על אדמה.
האריות התחילו להגביר את הקצב אחרי, צועדים על האדמה כמו בפעם הראשונה בחייהם.
לפתע טיפה נחתה על אפי.
התפלאתי. הבטתי על האדמה וראיתי נקודות נקודות, כהות יותר מהאדמה עצמה ומתרבות יותר ויותר. אישוני התכווצו.
אוי לא.. חשבתי והרמתי את מבטי מעלה. גשם.
"צריך להזדרז" לחשתי ביני לבין עצמי והסתובבתי אל האריות- שהתחילו להתפזר בינתיים.
"אריות! בבקשה! בואו אחרי!! מהר!"
דהרתי לכיוונם, מנסה למשוך את תשומת ליבם. ובפעם הראשונה בחיי, מנסה להיראות מפתה וטעים מול אריות.
הם התחילו לצעוד אחרי- הם צעדו ואני דילגתי, מנסה לזרז אותם כמה שיותר.
הגשם התגבר מעט יותר , מלבד זאת, אסור היה לי לאחר למקום המפגש עם אמבר והחיות.
תגובות (1)
היי אלה
אומר לך בכנות כי פעם ראשונה אני קוראת את הסיפור שלך ונשארתי המומה יש לך סגנון כתיבה נפלא, קליל וכייף לקרוא.
תמשיכי בבקשה ואשמח לקרוא ולהגיב על "יצירותייך"
יום נפלא בידידות בקי