۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 12
בתום המופע, הוחזרו- כל חיה ותייר לאוהלים. החושך והרוח עם ערימות השלג הקשו מעט על המשימה; אבל לפחות לא עלי, אני כבר חיכיתי לשאר הזברות בתאים שלנו, נע ומקפץ במקומי כדי להתחמם.
כשהזברות הגיעו- כבר לא יכולתי להמתין יותר עד שאראה את מורטימר! הייתי חייב לספר לו על החזון שלי! הייתי חייב לספר למישהו! הסוד בבטן העיק עלי..
הזברות נכנסו, רועדות מקור ומעייפות, אך כאשר נכנסה האחרונה, נחרדתי, מבולבל.
מתחתי את צווארי וניסיתי להציץ מעבר לפתח, אולי מורטימר מאחר.. אך לא היו שם עוד זברות. התחלתי לספור אותן, והיו רק חמישה. אם אתם מתפלאים.. מטילדה כבר לא הייתה, פפלי, וכעת גם מורטימר.. דאגתי עד מאוד.
"מייק" פניתי לראשונה לעבר הזברה שהפנתה אלי את אחוריה.
"איפה מורטימר?"
מייק הסתובב אלי באיטיות ומבט חמור על פניו.
"התרח הזקן נפצע במהלך אחד התרגילים ונקע את הקרסול. לקחו אותו באמצע המופע"
"ההה!! אבל.. איפה הוא עכשיו?! הוא בסדר!?!?"
"מה זה כל כך אכפת לך, לולי? אתה לא אמור להיות לפי הגיל כבר זברה בוגר?"
"זה בכלל לא רלוונטי, מייק! איפה הוא עכשיו??"
מייק שתק כמה שניות ואז נשם עמוק ואמר לי בעל כורחו "בהתחלה הם לקחו אותו מהבמה החוצה כדי לירות בו, מהבושה שהוא גרם להם, ומכך שהוא זקן ממילא.. אבל איש אחד שאיחר למופע הבחין ועצר בעדם. אז הם הביאו אותו למרפאה.. ותאמין לי, לולא אותו המאחר.. מורטימר כבר היה מדמם על השלג"
"אל תגיד את זה, מייק" הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי.
"אבל כבר אמרתי! אז מה תעשה לי!!??"
"היי! שניכם! תפסיקו לצעוק, אנחנו מתים לישון פה!" אחד הזברות נזף בנו. מייק הפנה אלי את גבו ונשכב על ערימת קש דלה.
גם אני נשכבתי לישון אחרי כמה זמן.. מהרהר במחשבות קשות..
ניסיתי לתהות איך נראת המרפאה, אם חם לו שם מספיק, ואם התיירים של המרפאה הם אנשים מעט יותר נחמדים..
עדיין לא ידעתי מה קרה בזמן משיכת הקרונות ההיא, שכל זיכרוני נמחק מאז שרגליי השתתקו..
ואז, איך שהוא נזכרתי שוב באמבר.
וזה הזכיר לי כמעט מיד את החזון שלי. מילא, לא מראים לזברה חצי עבודה.. כדאי שלפני שאספר אותה למורטימר, היא תהיה מוכנה.. לכן, התחלתי לחשוב עליה.
۞ ۞ ۞
את מורטימר החזירו לתאים מה"אישפוז" במרפאה אחרי שבועיים. כבר בינואר. השלג חדל להופיע מיום ליום, והתחושה באוויר הייתה, שעם שובו של מורטימר, באה יותר שמש.. אך גם איתה, באו גם הגשמים. ולפחות לזברה- גשם זה כמעט כמו מתנה מהאלים.
אמנם כן שמענו שמועות שהוא עוד חי, אבל חולה אנושות.. ולכן לא חיינו בתוך חוסר וודאות איומה, אבל בכל זאת: לא ידענו קץ לאושרנו כאשר הוא צעד בעייפות לתוך האורווה.
הכניסו אותו לתא הצמוד לשלי ושל מייק, והוא נשכב באיטיות על ערימת הקש.
הבטתי בו דרך חלון בסורגים הקטן שיש בקירות הבטון של התאים. הוא באמת היה חולה, השלג לא עשה לו טוב, אבל לפחות שמחתי שהוא עודנו כאן איתנו.
ובאמת, השלג נגמל מטוסקנה, ונשטף הרחק משם על ידי הגשמים המרובים שבאו. לפעמים היו לילות של סערות גשם, ברקים ורעמים, ולפעמים היו ימי שמש קרירים ומרוחי טל ובוץ.
באחד הימים התחלנו את מסענו החדש לעבר פיאנצה, להופיע שם כמתוכנן. הקרונות התגלגלו בתוך הבוץ הסמיך, ואני הבטתי דרך סורגי הקרון בנוף החולף בדרכינו.
מורטימר שכב לצידי והשתעל כמה כמה שניות. דאגתי לו מאוד.
אחרי כמה קילומטרים, סערה עמדה לפרוץ, ונאלצנו לעצור ולהקים מחנה. כיוון שלא היה מספיק זמן- הקרונות הופרדו ונעמדו במקומות אקראיים במקום ללא עצים גבוהים, שעלולים לקלוט ברקים. מזלי הגדול היה שקרון הסוסים ניצב מולנו. מיד קראתי לאמבר.
"מה שלומך??" היא קראה, שמחה להתרעות איתי שוב.
"לא ממש טוב, מורטימר חולה.."
הספקתי לספר לה על מורטימר ועל גדולותיו בעבר, והיא ידעה מי הוא ונקשרה אליו מסיפוריי, ופרצוף קודר התלבש על פניה אחרי שאמרתי לה זאת.
לא עבר הרבה זמן וכבר פרצה הסערה; יורקת ברקים, מנפצת רעמים וממטירה מבול כבד.
אבל גם בתוך הקרונות היבשים והבטוחים עצמם, לא הרגשנו בטוחים כלל.
מורטימר השתעל חזק יותר ויותר והתקשה לנשום.
כל הזברות לא ידעו מה לעשות. ולכן רק עמדו מסביב וקיוו לטוב. מייק עמד עם הגב אלינו, אל כל הזברות, מתבודד בפינה, בתוך כאוס משל עצמו, ככל הנראה- לא מסוגל לראות את מורטימר מתענה.
אני שכבתי לצד מורטימר וניסיתי להרגיע אותו אחרי כל שיעול אימתני. האישונים שלו התגלגלו מעלה אחרי שיעול מסויים ומבהיל, וראשו צנח על כתפי. מיהרתי לתמוך בו.
"לו.." הוא לחש, צרוד מהשיעולים ומכאב מתמשך.
"מורטימר, אתה תהיה בסדר, אתה תהיה בסדר!" ניסיתי לגרום לו להאמין.
"לא.." הוא השתעל ולקח נשימה צרודה "אתה זה שיהיה בסדר.." בזה הוא האמין.
ברק פילח את השמיים וכל הקרון הוער בבת אחת.
אחר חזר הגשם החזק והבלתי פוסק, וכמה רעמים ליוו אותו.
מורטימר התנשם בחולשה ובמאבק יחד; אישוניו הזקנים כבר מביטים מעלה ואני מביט בו, מטה, ועיני מתחננות.
אני התחננתי לא, אתה ידעת כן.. ברק עצום חזר והחריש את האוזניים, ורוח פרצים טלטלה לפתע את הקרון בקור עז.
נצמדתי חזק למורטימר. עיני העצומות בחוזקה כאילו שומרות חזק על כוחו האחרון של הזברה הישיש. הרוח נפסקה ואיתה הברקים.. לפתע הכל נחלש, ורק המבול המשיך, נשמע חלש יותר.
אמבר הביטה בקרון הזברות ממרחק של שישה מטרים, דרך וילונות המבול המטשטשים. היא ניסתה לזהות סימן, תזוזה, כל דבר. נדה..
מלבד החשש למורטימר הזקן, היא דאגה לא מעט ללו. היא לא רצתה שליבו יתרסק בגלל מצבו של מורטימר והיא תאבד אותו. נשמה טהורה ונבוכה. מצחיקה מהיותה כזאת, אבל בהחלט ייחודית במינה.
הסוסים הזכרים ניסו לא מעט לחזר אחריה כשהפכה כבר לסוסה בוגרת, אך לו כבר היה יותר מחבר קרוב שלה, והיא נאלצה לסרב.. מלבד זאת.. איש מהם לא דמה ל-לו. כולם היו דומים וגבריים מידי. השוני בלו, והעדינות שיש בו.. קסם לה מאוד.
היא נאנחה.
לפתע ברק פילח את העולם, אוזניה הזדקפו והיא הבחינה בפסים עומדים מול הסורגים, איך שהוא נראים בבירור על לוח הגשם שהיה עצמו פסים פסים.
הפסים עמדו ללא ניע, ואמבר שילחה חיוך עצוב ומלא תקווה לעבר הזברה.
אך הזברה השפילה את ראשה.
אמבר ידעה לפתע.. והחיוך נמחק מיד.
ההההה.. לא.. בבקשה, בבקשה שזאת טעות!!
אך זאת לא הייתה.
רעמים אחרונים בישרו על סופה המתקרב של הסערה, ויחד עם העננים המלבינים אט אט, כמו צמר גפן, ניסו לרכך את הכאב שצרם בכולם.
אך לא ממש הצליחו.
תגובות (0)