۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 11

חורף לא קל עבר עלנו בדצמבר 1892. שלג כבד האביס על גגי הקרונות, וקור מחרישת אוזניים ומקפיאת עצמות השתוללה וחדרה דרך הסורגים. בדיוק היינו בדרכינו ל"סיאנה", להופעה נוספת, כשתקפה אותנו סערת שלגים באחת הדרכים.
זכור לי כיצד נצמדתי למורטימר ונשמתי את פעימות ליבו החמימות. אמנם הייתי בוגר, אבל לצד מורטימר חזרתי להיות אותו הסייח הקטן והמתכרבל; ומורטימר בעצמו היה כבר כמעט זקן.
מתחת לעיניו גדלו הקמטים, הוא לא הרבה לדבר, והרבה להיאנח. אך כשהייתי בא אליו, להתכרבל, להסתתר או סתם לבקש נחמה- הוא מעולם לא אמר:"לא עכשיו, אני עייף מידי" או משהו. הוא עדיין נשאר המורטימר שהיה לי כ-אב, כאם, כסב ובזמני משבר- כמעט כעדר שלם.
בכלל, לולא הוא ואמבר- חבריי היחידים בכאוס הזה, וודאי הייתי כבר מת.
וכמובן, יש את מייק, אבל הוא לא מצד החברים שהחזיקו אותי כל השנים האלו; מייק דאג שזה יהיה ההפך. מאז יומי הראשון הוא הציק, הכאיב, לעג, עקץ.. ולאחרונה זה רק התגבר- וזה הפך כמעט לבלתי נסבל לחלוטין! אפילו בלילות! הוא בועט ומעיר אותי ברגע שאני נרדם, טורף את שינתי..
אבל אני שותק.. ולרוע מזלי מורטימר כבר נהיה זקן מידי בכדי להעיר לו או לנזוף, וזה רק מגביר את כוחו.

◊ ◊ ◊
הקרונות האטו והאטו ולבסוף לא יכלו להתקדם בתוך השלג העמוק. הוצאו מהקרונות בכוח ונרתמנו, כל חיה לקרונה; בזמן שהקור חדר לתוך רתמות הברזל המשותפות ודקר את עורנו ופרותינו הדקים- הבנויים לחום ויובש כבאפריקה.
אחרי שכל חיה נרתמה לקרון, מספר תיירי הקרקס הצליפו בשוט וקראו קריאה גדולה להתחלת המשיכה.
הרוח התפרעה וכמעט ששקענו בתוך השלג העמוק. לא ראיתי כלום מלבד הצבע האדום הקפוא של הקרון שהיה מולנו. והמשכתי למשוך כמו שאר הזברות.
הרגליים הדקות שלי, של כולנו, טבעו בתוך ערימות השלג המלוכלך מבוץ, ללא כל תחושה מלבד הכאב בעצום כעם כל דריכה בקירח הגרוס הזה. העיניים לא רואות, האף והפה מוציא את אחרוני אדי החום בגופנו, והשוט הקפיד לדרבן אותנו להמשיך לבוסס בתוך אימת הקור הזאת.
הבטתי בזברה שהייתה משמאלי, מורטימר. האוויר החם מפיו ננשף ונעלם באוויר, כמעט כמו כוחו.
"מ..מורטימר!" קראתי אליו מתוך הסערה.
"מורטימר!!" קראתי שוב וראשו הסתובב אלי.
"הכל בסדר איתך? איך אתה מרגיש??" צעקתי.
"א..א.. אני בסדר, ילד, פשוט ממשיך למשוך…" הוא קרא אלי חזרה בנשימה אחת ומיהר לחזור למלאכת המשיכה הארורה, כדי לא להפסיד כוח. רחמים גדולים כמו הים נמלאו בי אל הישיש בעל התקווה הזה.
למרות ניסיונותיו, מורטימר פיגר בקצב, וכמעט שהרס את העבודה של כולם בכך.
אחד התיירים הבחין בו, צולע לאט והצליף בכוח. מורטימר מעד כמעה ופלט נעירה מתחננת.
"הי-יאה!! קדימה בהמה עצלנית!! זוזי! זוזי! זוזי!!!"
בנעירה רושפת להבות וגיצים שעטתי אל התייר אך נעצרתי מהשלשלאות ברגע האחרון.
חרחרתי לעברו כאשר הוא נסוג אחורה בבהלה.
המשכתי לצעוד, נועץ בו מבט מזהיר וזועם.
אך כשאני מושך בעצמי, משהו לפתע הכשיל אותי ונפלתי אפיים ארצה. ניסיתי לקום אך רגליי היו משותקות מידי מהקור. הכאב רטט בי כאשר השתדלתי להתרומם, והשוט לא איחר להגיע.
כל גבי כוסה בסימני המכות, אך זה לא דירבן אותי לקום. פשוט לא יכולתי!! מה הפיל אותי לעזאזל??
אחרי ששתי רגליי הקדמיות היו משותקות לקרקע, גם האחוריות רעדו וצנחו גם הן.
רק ראשי ניסה למשוך את כל גופי מעלה, אך לא הצליח.
נערתי ונערתי, ולבסוף…. גם ראשי צנח.
התנשמתי על השלג, נוקש ורועד- מפחד ומקור, ולבסוף, בחלקים האחדים שבהם מערכת העצבים שבי לא קפאה- הרגשתי כיצד מורידים מימני את הרתמות וגוררים אותי הרחק משאר הזברות.
"מה נעשה בו?" שמעתי קול מרוחק.
"אם הוא לא יקום.. הוא ימות"
ואז הצלפה חדה כתער ברגליי.
אחרי כמה הצלפות שוט- לא האמנתי, אבל הייתי על ארבעת רגליי, נקשר בשנית ונמשך חזרה לשורה.
ומאז.. טוב.. אני לא זוכר מה קרה אז…

אבל התעוררתי בתוך כלוב עם מעט קש. לבד.
שמעתי קולות של כלי נשיפה ותופים מרוחקים. והרחתי סיגריות ואת הריח הבלתי נשכח (לא ממש לטובה) והנדבק של האיפור. לפתע נזכרתי- ההופעה בסיאנה! איך הם מופיעים בלעדי?
אולי אני חולם?
ניסיתי לעמוד על הרגליים, ושוב הרגשתי כמו סייח רועד שרק מתחיל את צעדיו הראשונים. היה לי קר אך שמחתי שהרצפה שאני עומד עליה היא אינה שלג; למרות שהייתה קרה כמעט כמוהו.
אחרי שהייתי לשניות מעטות על הרגליים, צנחתי שוב מטה.
הקולות של המוזיקה הרועשת ותשואות הקהל לא הפריעה לי כרגע.. וכל מיני מחשבות עלו בי פתאום..
כמו, מה הכשיל אותי באותה סערה בשלג? אם איבדתי את הכרתי בגלל שאינני זוכר דבר מאז ההצלפות ברגליים- איך הרגעתי לפה ואיך המשכתי למשוך את הקרון?
ועוד כמה הארות שונות עלו בי..
מתחתי את צווארי הדואב ולעסתי מעט קש יבש וחסר טעם שהיה בקצה התא. בזמן העלאת הגירה, חשבתי על משהו.
אותו מקרה בשלג- הוא היה עובר כל גבול.. אמנם ראינו לא מעט מקרים נוראיים כאלו בשנים האחרונות, אבל זה.. פעם ראשונה של הקרקס הזה, וגם הפעם הראשונה של הקרקס הזה שהוא חצה את כל הגבולות האדומים האפשריים!!
נזכרתי באמבר.. וגעגועים מכאיבים עלו בי כשנזכרתי יחד איתה, ביציאה שלנו לפני שנים רבות. היא צדקה בדבריה כשאמרה לי שאני עוד חייב להראות לה משהו.. ואני גם צודק כשהבטחתי לה שנצא עוד פעם! הבטחות חייבים לקיים!
רק רגע אחד.. עצרתי את עצמי.. הבטחתי לה עוד דבר מלבד עוד יציאה חופשית ומסוכנת כבעבר..
מה אמרתי..? האהה.. שכולם עוד יהיו חופשיים..
לו, אתה זברה גבר? או סייח רכרוכי?? איך אתה יכול להבטיח לאישה הבטחה בכזו רמה ולהשתפן?!
ועכשיו, כשכל האפשרויות מאשרות את זה, כיוון שהקרקס הנוראי הזה הוכיח עצמו כגיהנום ש- אסור – שחיות יהיו בו!! ההבטחה עוד תתקיים..
ועכשיו זאת כמעט חובה!!
אסור לנו להישאר פה!! מקומנו לא כאן ובייחוד כשמתעללים בנו עד כלות הנשמה!!!
ההארה חיממה והפשירה עד רתיחה כל איבר ואיבר בגופי.
קמתי על רגליי, אוזניי נפנו לעבר הקולות של המופע הגדול, ועיני הצטמצמו בהחלטיות כועסת.
אנחנו לא נשאר בקרקס הזה יותר. לתיירים האלו אין כל זכות להחזיק פה את החיות עד למוות הייסורים שלהן; וכל עוד זה תלוי בי.
אנחנו נימלט מכאן.