۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 10

קיץ, חורף, סתיו אביב- שש-עשרה עונות חלפו מאז היציאה שלי ושל אמבר מהתאים. בדיוק מלאו לי חמש שנים, וכעת הייתי כבר במלוא כבודי- זברה בוגר. הה.. אפילו בוגר מספיק כדי להביא גורים לעולם. אבל להזכירכם, לא צורפו לנו שום נקבות מאז מותה של מטילדה, ובכלל, אינני חושב על האפשרות הזאת, על כל פנים.
מאז מה שאמר לי מורטימר- שלכל חיה בקרקס הזה יש לפחות שתי צלקות, זה הפך ונהיה נכון. אחסוך מכם את הסיפור המזוויע על הצלקת השנייה שיש לי, וגם אני לא ממש מעוניין להיזכר בכך. אבל צלקת כתמתמה בצורת פס ארוך ומחודד נוספה לעורי, בירך.
וגם, מאז אותה הופעה בפירנצה- שהייתה הופעתי הראשונה בקרקס, הספקנו להופיע כמעט בכל רחבי טוסקנה, ולצערי, אנחנו פופולריים מאוד.
סניור אבידנצה גידל שפם והאריך את שיערו ככל שחלפו השנים, ועם כל שיער שחור שצמח- הוא הוסיף פסים לבנים. והוו.. כמה פעמים התחשק לי לבעוט בו. בכל פעם שהצליף, שצעק, שהתנהג ביתר גסות כלפינו ובכל פעם ששכח להאכיל או להשקות; אבל כשזברה בשם פפלי עשה זאת, אמנם באר נשלח לבית חולים- אבל כשחזר- פפלי בעצמו נשלח. אבל הוא לא חזר.
צר לי מאוד על פפלי, באמת, אבל אני חייב להודות שבאותה התקופה, שבה באר היה בבית החולים עם ראש פתוח, לכמעט חודש- הביאו לנו מטפל חדש שרק דאג להאכיל ולהשקות (לעיתים רחוקות) לא עשינו כמעט כלום כל היום!
לפעמים זאת הייתה שעת נחת אלוהית, אך לפעמים כמעט השתגענו מחוסר מעש.
אבל למרות שנאלצתי להיתקע עם מייק באותו תא ימים שלמים אחר ימים שלמים- אמבר הייתה זאת שהצילה אותי מהתחרפנות טוטאלית.

אחרי יומיים בתא- אמבר והסוסים חלפו על פני האורווה שלנו. מייק ישן כי הוא טען ששעמם לו- ואני ניצלתי את זה כדי לשוחח מעט עם אמבר.
שרקתי לה והיא סובבה את ראשה. כמעת ושחכתי עד כמה יפה היא נהייתה.
אם בתוך סייחה קטנה היא הקסימה אותי- אז עכשיו, בתור זברה צעיר ומתבגר וסוסה צעירה וחיננית, היא מצאה חן בעיני אפילו יותר.
כל גופה גדל והתפתח, והיא אפילו עקפה אותי בגובה; זנבה ורעמתה החלקים התארכו כמו ריסיה, וצהלתה התבגרה ונהייתה נשית יותר.
היא הביטה סביבה והתקרבה בעדינות.
מאז אותו הלילה עם ההופעה הראשונה, פגישתי הראשונה איתה, צינוק הקופים ההוא ומעט הנוף שזכינו לראות- התראנו רק מידי פעם, אבל בהחלט לא יצאתי עוד מהתא.
מייק מקפיד משום מה להלחיץ אותי.. וזה נהיה כבר קבוע מעל שלוש שנים! וחוץ מכך שהוא אולי חומד בחופש, שרק אני יודע את הסוד אליו, אין לי מושג לאן הוא חותר בכך. אבל לא משנה מה הוא מנסה להשיג- הוא גרוע בזה.. כי אם הוא ממשיך, סימן שהוא עוד לא קיבל את מה שרצה. ולא רציתי לספר לאמבר את אחת הסיבות האמתיות לכך שאנחנו לא בורחים יחד שוב. (הוא.)
אבל על כל פנים, עדיף שאשאר בתאי; וכשבאר בבית החולים, אני אך ורק בתא! אז לפחות אשוחח איתה מעט.

היא התקרבה- מצחקקת, מתענגת על שבירת החוקים הקטנה, המחרידה, המסוכנת והקבועה שלנו- ונעצרה מולי.
"היי, אמבר, מה.. מה אתם עושים היום?"
"ההה.." היא נאנחה, לא מוותרת על החיוך "חוזרים על התרגילים שלנו עם הבלרינות.. ומקווים שהשוט לא יהיה חזק מידי.." בכל זאת חיוכה נבל מעט.
ניסיתי לעודד אותו לפרוח- "לפחות זה- המאמן שלנו בבית חולים, בטיפול נמרץ! כשהוא יחזור הוא יהיה מעוצבן יותר מכל דבר אחר! אז אתם נחשבים לבעיה קלה!"
היא צחקה "אל תגיד את זה! היי.. דרך אגב," היא התקרבה אפילו יותר ולחשה עד שבקושי שמעתי אני.. למרות שזברות ידועות בשמיעה מצויינת.
"למה אנחנו לא יוצאים כמו פעם? ההמ? אני נורא נורא מתגעגעת שוב אל הרוח בפנים ואל הרגעים הנדירים האלו, של שניות ספורות בהן היינו יכולים לקרוא לעצמנו "חופשיים". חלפו כמעט ארבע שנים, לו" משהו בעיניים שלה הביע כנות. נשכתי את שפתיי.
"אני באמת לא יודע, אבל…" לא ידעתי איך להמשיך את המשפט. המבט שלה נשבר- מתקווה, לאכזבה מוחלטת.
לא, אסור שהשיחה תגמר כך! אני חייב לכפות על זה במשהו, כל דבר! אפילו תמציא! "אני מבטיח לך שיום אחד זה יקרה שוב, בטוח!! יום אחד עוד כולנו נהיה חופשיים!" ואוו, זאת חתיכת המצאה, איך תקיים הבטחה כזאת עכשיו? יופי חמור!! ההה.. אבל מה לא תגיד בשביל חיוך של אישה.
ובאמת, אמבר חייכה. אך לפתע האוזן שלה נטתה אחורה, וראשה אחרי-כן
"אני צריכה ללכת עכשיו" היא הודתה.
במבט מהסס, ביני לבין היציאה- היא התקרבה בצעד מהיר קדימה, לעבר סורגי התא שלי- ובליקוק מהיר אחד- קטן וחמים, היא עיטרה לי את האף.
הרגשתי כאילו אני נמס בעוד אחוריה מקפצים בשובבות כשהיא יצאה מהאורווה. או שזה היה רק האפקט של הנשיקה.
כך או כך.. הרגשתי כאילו אני מעופף, כאילו אני מסוגל לכל! לעוף אולי!!
הההה…. זאת הייתה ההרגשה הנעימה היחידה מאז באתי לכאן. חמש שנים חלפו בגיהנום שאיני יכול אפילו לתאר במילים- וכעת, הרגשה נעימה באמת! כזאת שיושבת לך בלב הרבה זמן עד התפוגגותה, ולא נותנת לשום דבר רע להרוס לך את ההרגשה הנהדרת הזאת.
מזלי שזה קרה עכשיו- כשבאר לא נמצא כאן כדי להרוס אותה; ואם מייק ימשיך לנחור עוד הרבה זמן- אני עוד עלול לטבוע באגם האהבה שקיבלתי עכשיו!

٭ ٭ ٭

הערפל הדליל והקר של הלילה אפף דמות נמוכה שצעדה במהירות לכיוון אורוות הזברות. היא הייתה נחושה בדעתה לנזוף, ונסות לתחקר ולהבין בדיוק מדוע הכל מתעכב.
לא היה לה זמן למלמולים מיותרים, היא הייתה צריכה תשובות- ועכשיו.
אם הזמן עוד ימשיך לחלוף מעבר למצופה, הדרישות יעברו לנוקשות יותר. הכל עוד עלול להיהרס!
הצללית דילגה וקצפה מעל אבן גדולה ומשם זינקה לתוך האורווה.
היא נעצרה מול אחד התאים, ובעזרת אחת מציפורניה- שרטה מעט את קצה זבנו של הזברה ישן.
הוא התעורר והביט לעבר הדלת.
נשימת בהלה נחלצה מפיו כשהוא מיהר לקום.
"מה..מ..מה את עושה פה?" קצת חשש התגנב לדבריו.
"מה אתה חושב שאני עושה? הקצתי לך זמן מוגבל.. ואתה עברת אותו מזמן!!" הצללית הדגישה את המילה "זמן" באזהרה.
הזברה כיווץ את שפתיו. הוא לא רצה לצאת האשם פה.
"מה אתה רוצה מימני!?" בלחישה רמה "זאת לא אשמתי שהוא לא בורח יותר כמו לפני ארבע שנים!"
"כן, זאת בדיוק אשמתך.." סיננה הצללית "אתה אמור לגרום לו לברוח! לא אמרת שאתה שונא אותו? שאתה לא רוצה אותו איתך בתא? נו?? זה לא אמור להיות התמריץ החיובי שלך?"
"הוא עקשן כמו בול עץ!"
"יותר בשקט, חמור מפוספס שכמותך, הוא ישן כחצי מטר ממך"
"ה-ס' וה-ש' שלך מטריפים לי את השכל.."
"מה אתה רוצה? אני איטלקי ממוצע פרסי, זה יוצר מבטא מתוסבך מאוד.."
לרגע קלט שהוא כבר לא בנושא. כעסו חזר ואף התגבר.
"אני נותן לך מקסימום עוד שנתיים; ותיזהר, חמור, אני מזהיר אותך.. אל תפקפק בזמנך הארוך: או שאתה גורם לו לצאת וחייך יהפכו לחיי מלכים- או שאתה לא, ואתה תתחרט על כך מאוד…"
"בסדר, בסדר.. יא מפחיד אחד.. הוא עוד יצא.. אני אדאג לכך." הזברה פיהק בעצבנות והסתובב למקומו.
"ולמה היית חייב לבוא כל כך מאוחר?"
הדמות בחשיכה החליטה שאין זה זמן להוכיח לטיפש המרדן הזה מדוע הוא כל כך טיפש- ויצא מהאורווה.
מדוע הזברה היה חייב לצאת? למה לא חיה יותר אינטליגנטית?
בכל מקרה- התוכנית הייתה ברורה לו כבר בראש: עכשיו רק נותר לתת לזברה לעשות את העבודה.. לרכך את ליבו מעט יותר, והכל יהיה הרבה יותר טוב…