۞٭◊ ~ נמלטים מהקרקס ~ ◊٭۞ | 1

הייתי גור זברות קטנטן בן שלושה או ארבעה החודשים כשציידי הכישרונות הגיעו לאפריקה.
חייתי בשמורת טבע עצומה והחיים היו נפלאים. טוב, אולי רק כשהטורפים לא היו באים לצוד, כמובן; אבל כמעט אף פעם החיים היו קשים או נוראיים מידי.
כיוון שחיינו בשמורה טבע, הפעמים היחידות שבני אדם באו אלינו היו תיירים (שאף פעם באמת לא הציקו יותר מידי) והאנשים שהיו אחראיים על השמורה.
אבל אני עדיין זוכר את היום שבו דילגתי אחרי אמא שלי בדשא הקצר ושמענו, כולנו, לא רק הזברות (למרות שהיינו הכי קרובים לכן שמענו ראשונים) רעש של כלי רכב שונה.
לא של תיירים.
אנשים עם שפמים מחודדי קצה ובגדים מוזרים ותואמים ירדו מכרכרת עץ של צוענים, עטופת בד לבן עם עיטור צבעוני, בעל כיתוב של דבר מה בשפה זרה; נמשכת על ידי חיה שנראתה כמו זברה אפורה וללא פסים, והתחילו להסתובב סביבנו.
כל מיני חיות אחרות התקרבו בסקרנות וגם אחראיי השמורה.
נצמדתי לאמא והבטתי במתרחש.
שומרי השמורה (נכון שזה נשמע מצחיק?) שילבו ידיים ושאלו משהו את האורחים המוזרים.
וויכוח שאיש מאיתנו לא הבין התנהל ביניהם ולבסוף, אחרי שהשומרים שלנו נראו מעוצבנים מספיק וביקשו מהאורחים לעזוב את השמורה- אחד מהם נאנח והוציא מאחורי הכרכרה תיק עור ופתח אותו לעומת אחד השומרים.
הם המשיכו להתווכח, אבל האורחים דיברו כעת בטון דיבור מפתה.
בערך כמו שהווטרינרים מדברים אל הגורים החדשים והמפוחדים, כאשר הם מחזיקים ביד אחת מזרק עם חיסון וביד שנייה גזר או חתיכת בשר כפרס.
אבל התיק לא נראה כמו מזרק כלל וכלל. וגם לא כמו גזר.
הרמתי את ראשי אל אמא, אבל היא לא החזירה לי מבט. זה הדאיג אותי.
ריח זר של נייר זר יצא מתיק העור החשוד ואחד השומרים נעץ בו מבט. לבסוף הוא שחרר את שילוב הזרועות המאופק שלו והניד בראשו לשלילה.
המשופם עם התיק נראה מופתע אבל כמעט מיד לאחר מכן הזעיף את מבטו.
הוא סגר את התיק והעיף אותו חזרה לתוך הכרכרה. הוא אמר משהו וכל שאר תאומיו התיישבו חזרה במקומותיהם, והם נסעו משם.
החיות החלו להתפזר וגם השומרים.
אמא שלי הסתובבה ואני אחריה בפיגור קל. הבטתי אחורנית ומשכתי בכתפיי, למרות שלא היה לי שמץ קל מה הם רצו- העיקר שהם הסתלקו ואינם עוד כאן.

٭ ٭ ٭

אבק מעיק נכנס לאפי כשנשמתי מהר מידי בהתעוררי מהשינה.
הלילה החשוך חשף רבבות של כוכבים וצלליות של חיות ישנות.
התעטשתי ברעש ויצרתי גם אני בעצמי עננת אבק. ריח של בזיליקום, משקה חריף ואבק שריפה התנשא באוויר.
קמתי על רגליי ברעד קל, וכשהתייצבתי על מקומי- ראיתי תזוזה מוזרה שלא הייתה של חיה, כמה מטרים לפני.
הבטתי אחורנית, אמא ישנה.
נו מילא, זה נורא סיקרן אותי, והבזיליקום החדש והמוזר מילא לי את הפה בריר.
צעדתי בשקט כמה צעדים ונעצרתי כאשר ראיתי את פניה של אחת הצלליות- אותם האורחים המוזרים שהגיעו היום לשמורה ונדחו. הם חזרו! הם כאן!! מהר! לחזור לאמא!!
כנראה שהקמתי יותר מידי רעש עם רגליי המגושמות בריצתי, כי שמעתי קריאות קצרות ובהירות מאותם הזרים, ואף שמעתי אותם רצים מאחורי.
אמא!! הם ראו אותי!! אמא, איפה את!?!
הזדרזתי לרוץ אבל מעדתי קצת על אבן, מיהרתי לקום מחדש.
ההמולה העירה מעט מן החיות; ואם יש דבר שחיות עושות יותר טוב מלאכול, זה להיבהל ולהבהיל סתם. וכך- ההמולה נעשתה גדולה אפילו יותר.
כמה מהזברות קמו והתחילו להשתולל, וזה העיר חיות אחרות.
הזברות המבוהלות שרצו סביבי בילבלו אותי וקראתי: אמא! אמא!!
אך לא ראיתי אף סימן מימנה.
הלב שלי דפק בחרדה, גם מהרודפים, וגם מהיעלמותה של אמא. נעמדתי במקומי והבטתי סביבי בטירוף. פסים זרים, פסים זרים, פרסות מרעידות את האדמה, חושך, אפלה, רעש מלחיץ
אך לפתע ראיתי אותה, היא רצה לעברי במהירות דואגת.
אמא!! שמחתי ומעט דמעות התסכול התחלפו לאושר לפני שזלגו מעיני.
התחלתי לקרטע לעברה, אך ממש חמישה מטרים לפניה- ידיים קשיחות ננעצו לי בצלעותיי והרימו אותי.
משהו אחר תפס לי את רגליי הקדמיות והאחוריות ורעש הכירכרה חזר שוב, אבל הפעם קרוב מתמיד.
ראיתי בזעקה אחרונה את אמא- שהחזירה לי אף היא זעקה, ומשם הוכנסתי לכלוב מתכת קר ומכשיל רגליים. נזרקתי מאחורי ארגז עץ גדול, וילון בד לבן נסגר מאחורי, ולא ראיתי כבר כלום.
ניסיתי לעמוד, אך זה לא היה פשוט כלל. המשכתי לקרוא ברעד לאמא שלי, אך הכרכרה היטלטלה פתאום והורחקתי משאר העדר. נפלתי אפיים ארצה ואחת הפרסות שלי נתפסו באחד הסורגים. לא יכולתי לשחרר אותה והמשכתי לשכב על סורגי רצפה הכואבים מחוסר נוחיותם- וניסיתי לזהות את סביבתי. אך ללא הצלחה.

אחרי נסיעה מטלטלת של כמה דקות שנמשכו כמו נצח הרגשתי שאני משתגע מחוסר הוודאות, החושך, המחנק, ומהמקרה המוזר עד מאוד שבו נלקחתי. התחלתי לנעור בקולי ובעטתי בסורגים, ממרר בבכי. שמעתי את החוטפים צועקים לי משהו בכעס. שתקתי, אך זה לא מנע מימני לבכות.
אמא.. אמא.. רציתי את אמא שלי. רציתי שהיא תהיה לידי. לפתע גם הפחד התפשט בתוכי.
אך אחרי כמה זמן, לא ארוך מידי- אחרי שנרגעתי מהבכי ומהתקף הזעם; ריח בזיליקום הגיע אל אפי.
זה הרגיע אותי עוד יותר ואפילו התיאבון חזר אלי.
התחלתי לרחרח סביבי והגעתי למסקנה שבתוך החשיכה- הבזיליקום נמצא מצפון מזרח אלי.
אבל כמובן שלא יכולתי להגיע אליו. וזה ציער אותי.
הרכנתי את ראשי ונרדמתי בלי לשים לב.