תנו לי

תמיד אומרים לי לוותר, לשכוח מזה. "עזבי, חבר לא יעשה לך טוב", זה המשפט שאומרים לי הכי הרבה. כולם מחפשים לתת עצות, להראות שהם יודעים. אומרים לי עם מי לצאת ומתי, מה ללבוש, כמה להתאפר, מתי לחייך, מתי מותר לבכות.
אומרים לי במי להתאהב.
אומרים לי שדייטים נועדו גם בשביל להבין שאנשים לא מתאימים. אומרים לי לא לבכות אם הוא נעלם לי מהחיים. אומרים לי שאני רגישה מדי, כל הזמן.
ואני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את העצות הדפוקות של אף אחד.
אז מותר לי לרצות חבר, לרצות אהבה. מותר לי לבכות כשאני רואה סרט רומנטי, כי זה מרגש אותי באמת. מותר לי להתלהב לפני כל דייט מחדש. מותר לי לבכות ולאמלל את עצמי כשזה לא מצליח לי.
מותר לי לבחור במי להתאהב.
וכל מה שאני רוצה לעשות הוא לצעוק. שכולם ישמעו. ואיפה אני?! איפה אני בכל זה?! כולם מחפשים לייעץ ולהיות חכמים גדולים, במקום לשבת וללטף לי את הדמעות כשאני בוכה. כולם עסוקים בלהגיד "זה בסדר, גם אני עברתי את זה", בשביל להראות שהם כבר עברו את זה, שהם גדולים יותר, מבינים יותר. כולם עסוקים בלהעיר.
ואני נעלמתי, טבעתי בים העצות הזה.
תנו לי לגדול בשקט, תנו לי לטפח ציפיות ולהתאכזב, תנו לי את החופש הזה.
תנו לי לטעות.