תל פאחר

אני יושבת בתעלה בתל פאחר, מקשיבה לשקט ששורר בין קירות האבן. זה מקום שמלא בחשיבות וכוח וגבורה ואומץ וחיים; זה מקום שבו נהרגו החיילים שלנו, אנשים שהותירו חלל ריק בליבם של משפחותיהם כשהלכו.
אני מביטה בנוף הנשקף מולי, כל כך הרבה שלווה ויופי במקום נגוע בסבל.
אני מנסה לדמיין על מה הם חשבו ברגעיהם האחרונים. האם הם חשבו שיצליחו לכבוש את המוצב? האם הם האמינו בכך?
מה הם היו מודיעים למשפחותיהם במהלך הקרב אם היתה להם אפשרות, שהם אוהבים אותם לעד, האם זה היה מספיק?
התהלכתי בין התעלות הללו כבר כמה שנים. בכל פעם שאני מגיעה לכאן אני ניגשת ישר אל הרמקול הדובר כדי לשמוע מחדש את סיפור הקרב והמקום. אני זוכרת שבאחד מהביקורים הראשונים שלי במקום, כשנכנסתי אל התעלה, חששתי. הרגשתי כאילו אני פולשת אל זיכרון מלחמה שלא שלי, מקום שאני לא אמורה לדרוך בו. החושך ששרר הפחיד אותי, ואחזתי באבני הקיר בכל כוחי, הולכת צעד-צעד בזהירות.
עכשיו אני כבר לא חוששת כמו פעם. עכשיו אני פוסעת שוב ושוב בין התעלות, חוקקת אותן בזיכרוני.

ישבתי פעם מול רשימת שמות הנופלים. הדבר היחיד שחשבתי עליו, כמו כולם, היה איך זה הייתכן שהוא נתן לכל החיילים האלה למות. באיזו מסירות נפש הם הקריבו את עצמם למען ארצם, בעוד חבריהם צריכים להקדם הלאה ולצפות בהם מתים.
כתבתי לו פעם משהו, קצת לפני זמן הצפירה. אמרתי לו שאני מאמינה שהוא שומע אותי, שזה יום חשוב גם בשבילו. שזה יום שבו השמיים זעים באי-שקט, פעם כחולים צלולים ופעם מלאי עננים ואפרוריים. שזה יום שבו הוא פורש את ידיו מטה ועוטף את קברי בניו, מנשק למצחם כברכת לילה ומניח פרח לידם; שביום הזה הוא זועם, הוא כועס על כך שלקחו ממנו את ילדיו, וזה מתבטא ברוח הגוברת והמייללת.
שזה יום שבו הוא יורד מטה ועומד כאחד מאיתנו, כמו בכל אותם הימים הקשים שעברו על המדינה שלנו.
אמרתי לו שכן, אני מעזה. אני מעזה לחשוב נגד כי אני אנושית והמוח שלי לא מבין זאת, איך אנשים יכולים פשוט לפגוע באחרים ופוף, לעצור את חייהם.
שאם אנחנו בוכים ביום הזה אז גם הוא צריך.
אז כתבתי לו את כל זה והקראתי לו בשקט. אני מאמינה שהוא שמע אותי.
אל תחשוש, אנחנו לא נשכח. השמות אמנם רבים, אך אם כל אחד יזכור שם ויעביר את זכרו הלאה אנחנו תמיד נזכור את מעשי הגבורה שהתבצעו.

אני יושבת בתעלה בתל פאחר, אבק וחושך ומתים מסביבי. אני מניעה את ידיי סביב האוויר מעלה-מטה לאט, כאילו נשמות החיילים עדיין כאן והם יכולים להרגיש בליטופיי.
אני מציירת את דגל ישראל בחול וכותבת מתחת: 'מדינת ישראל!' עם סימן קריאה ומוסיפה את הסמל של צה"ל ליד.
אז נכון, אני לא מכירה איש ממי שלחמו כאן, ואני לא יודעת מה היה סיפור חייהם, אך תל פאחר כמו כל מקום מלחמתי חשוב יישאר תמיד, ואנשים ימשיכו לעלות אליו בכל שנה.