שמע ישראל

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
מלמלתי ללא הפסק.
חושך מצרים.
אי אפשר לראות דבר.

שוכבים קפואים על החול.
שותקים.
בגאווה ובשנאה אוחזים רובה גדול.
לא רוצים לחוות עוד שכול.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
כל הפלוגה ביחד זעקה בדממה קשה.
מבקשים עזרה מהיושב במרומים.
הושיענו. תן לנו חיים.

אחים לנשק מפוחדים.
חושבים ונמלאים געגועים.
למשפחה, לחברים, לחברה, לשלווה.
עוד צרור של כדורים שורק באוזנינו, אחריו עננת עשן, פיצוץ גדול.
אמא אני ילד גדול.
אין בנו הכוחות לחוות עוד שכול.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד".
מלמלנו בפעם האחרונה.
מתוך האפילה, מנסים להביט ילד אל ילד בעיניו.
מאחורינו עומדים מיליונים.
עם אחד. אל אחד.

ברגליים רועדות נעמדנו והסתערנו.
טרופי שנאה ופחד אל האויב נשקינו כיוונו.
לאחר עשרה מטרים, נעצרנו.
אין איש יכול לדמיין את קצב פעימות לבנו.
לפתע, רימון יד שורק באוויר ונופל לו בנחת לידינו.

שלוש שניות.
שלוש, שתיים, אחת.
בשיגעון ואהבה על הרימון נשכבתי.
על קדושת השם נפלתי.

נערתי שבבית, אנא סלחי לי.
לך לבי שמור מכל.
לא רציתי לתת לך לחוות את הסבל שבשכול.

בחדשות יספרו על מעשה הגבורה,
ברדיו ישבחו על האומץ,
לרשימה יתווסף עוד אחד.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן".

אמן. מלחמה. אהבה. שלום.