שמחה

" את הולכת לעשות את הכי טוב שאת יכולה!"
קבעה אמא ונישקה אותי במצח.
אבא הביט בי במבט הספקני שלו ואמר לי "מה שיהיה יהיה. אל תצפי ליותר מידי! "
אווץ' זה כאב, ואפילו מאוד !
הוא לא רוצה שאצפה יותר מידי ואתאכזב.
הוא לא מאמין בי.
מעט מהביטחון העצמי שלי שבניתי במשך תקופת אימונים ארוכה נסדקה באיטיות.
"תראי לכולם מי זאת שרון אחותי הגדולה! " צעק לי איתי אחי הקטן ונתן לי הפוש היחידי שהייתי צריכה.
נכנסתי לרחבת מגרש הכדורגל ונופפתי לקהל העצום.
התמקמתי במקומי כשוערת, שמתי את ידיי על הברכיים המקופפות שלי, ירקתי למזל, הבטתי לשמיים וביקשתי לא להתאכזב.
הכדור הגיע עליי ובעטתי לכיון הקפטנית שלנו שהעבירה את הכדור במיומנות בין רגליי הקבוצה היריבה, הפועל באר שבע, והבקיעה שער!
קפצנו עליה בהתרגשות והמורל שלנו עלה.
השופט שרק וחזרנו למשחק.
הקבוצה השנייה נכנסה עם רעל בעיניים ובקושי הצלחנו להדוף אותם.
הכדור נוחת בין רגליה של הקפטנית היריבה.
היא מכדררת אותו בכישרוניות עוברת את ההגנה שלנו, בעיטה לכיווני, הוא מגיע אליי במהירות עוצמתית וחומק בין ידיי..
שער לקבוצה היריבה.
תחושה של פספוס.
הן מתחבקות בגאווה ומקפצות אחת על השנייה.
נשארו עוד כמה שניות והפסקה.
לקחנו כמה דקות להתכונן ולהתרענן לקראת המחצית השנייה.
יצאנו בתחושה של הכול אפשרי. תיקו.
במחצית השנייה הכנסו עוד שער שגרם לנו לצווח מאושר והמשחק נגמר!
ניצחנו!
אח איזה הרגשה.
חיבוקים נשיקות והרגשה של בילתי מובסות.
כל האוהדים הריעו לנו וידעתי שעשיתי את זה.אני שמחה.
ראיתי את אבא מזוית עיניי שמח בגאווה.
עכשיו הוא יודע שאני יכולה. אין שום ספק.
אחי הקטן איתי זינק מעליי ואמר לי בהתרגשות "עכשיו כולם יודעים שאת תותחית !!"
עכשיו, ממש ברגע זה, אני שמחה :-)