שלושה אחים 003

אמר הרר"ת:
מתנות הרעיפו עליך אדוני
מלכי העולם שלחו
שקדים ושנהב ובשר טלה
וחרוזים כמיטב הלשון
ושבעים אמרי חכמה
ואני מה אני
מי אני בעולמך
אין בי דבר אדוני

ההרפתקה עם התותים לא מעניינת:
הדרך היאה להחזיר טובה לאיכר מגדל התותים שהציע לכם לישון אצלו בלילה היא לפתור עבורו תעלומה מסתורית המערבת שחיתות שלטונית וזיוף של תותים. שני האחים שבחרו להתנהג בצורה סמי-אחראית מיהרו לגרור את האיכר להרפתקה קטנה ומסוכנת (אפילו רק אם כדי להסתיר מפניו את הזוועות שאחיהם השלישי עמד לבצע בשדה התותים של אותו איכר מכניס אורחים).
וכך, הם נפלו בשבי של חברת אבטחה רוסקית בשעה שניסו לפרוץ למפעל שמזייף תותים, פגשו רבי בעל פיצול אישיות (אישיות אחת הייתה שנויה במחלוקת, השניה טענה שהיא המשיח), נלכדו בקרב יריות שעה שניסו להשתחרר. אבל, בזכות פיקחותם וכישורי הקסם, הצליחו שני האחים (והאיכר) לאתר את שורשי הפרשה עד לשר מושחת שעבד בשיתוף עם תאגיד וארגון פשע כדי לחסל את עסק התותים בבקעה ולבנות מפעלי טכנואיקריקה (מאוד מזהם) על הקרקעות של מגדלי התותים פושטי הרגל.
אבל כל זה לא מעניין. בשעה ששני האחים היו ילדים טובים, האח השלישי עסק בכישוף שחור לתועלתו האישית, ממש בחצר האחורית של אותו איכר. מתיליאד קרא ל- "הו, ביורפליקואינקובטור מן הגהנום X-360, שוכן המחילות והגרדומים, עלה אל הארץ ובצע את זממך (אבל בבלונד)." עקב כך, נבקעה האדמה לשניים ושד חיוור ודביק, דמוי תולעת ואיום, עלה מן האדמה ובלע את מתיליאד, ועיכל את גופו לאט כשם שנחש מעכל גופת עכבר. לאחר מכן, השד הטיל ביצה, והביצה בקעה ומתיליאד אחר יצא ממנה, מגואל בדם וריר ושברי קליפה. חשוב לציין שלמתיליאד החדש היה שיער "בלונדיני-שמשי", בעוד שלמתיליאד הקודם (שגופתו כנראה עדיין התעכלה בבטן התולעת) היה שיער "שחור-עברי" (שלפי קטלוג השיערים הישראלי התקני היה מוגדר כקצת בהיר יותר משחור ממש, אבל עם נגיעות של חום פטריוטי שמעיד על מיקס גנים יהודי כשר משובח). כל זאת לצלילי צרחותיו של אליניב בן רעמון.
אליניב בן רעמון, כזכור, היה בנו הלא מאוד פיקח של האיכר מכניס האורחים, הלא הוא רעמון בן אלידד איש הבקעה.
"אמרתי לך שזה יהיה קצת מפחיד." אמר מתיליאד החדש לילד. "אני רואה שאחיי גררו את אביך הרחק מכאן. זה חכם מצידם. קסם אמיתי יכול לפעמים לתסבך קצת אנשים מבוגרים."
אליניב המשיך לצרוח, והביט בתולעת הגהנום המעכלת את גופת מתיליאד הקודם.
"הי, אל תתבאס. אני מבטיח שאם תשגיח על הביורפליקואינקובטור שלי עד שאחזור, אתן לך מספר של פסיכותרפיסטית מצוינת המתמחה בילדים הלומי קסם." מתיליאד צחק מהבדיחה של עצמו, אבל אליניב כנראה לא הבין אותה, והמשיך לצרוח. מתיליאד התעצב פתאום. "לא כל אחד בנוי להיות קוסם, הא?" שאל את הילד, או את עצמו. "תישן!" ציווה על הילד, והילד נפל ישן, וימשיך לישון יום ולילה ועוד יום שלם ועוד לילה, ולאחר שיתעורר, שלושת האחים כבר יעזבו מזמן, וכל זכר של ביקורם הזריז והאינטנסיבי יהיה מחוק מזכרונו. ועם זה מאחוריו, מתיליאד יצא לבלות. רק, שדרכי הבילוי של מתיליאד היו מעט שונות.

מתיליאד מגיע למלון "זילטון" הים התחתון:
השעה היתה לאחר שקיעה, ולאחר שרימה חייט "להשאיל" לו טוקסידו צבאי רשמי, ולאחר שזייף דרגות של תת-גנרל ולאחר שהמציא עיטורים צבאיים על מעשי גבורה שבהחלט ראוי היה שיבצע, נכנס למלון זילטון הים התחתון דרך הדלת הראשית, כשאין לו ממש תכנית מה יעשה, אלא יותר השראה לגבי ה"אופן" בו יעשה זאת.
"סלח לי אדוני התת-גנרל, אני חושש שלא הבנתי." אמר פקיד הקבלה.
"תכניות אינן מתמקדות ב'מה' עושים, אלא ב'איך'. על כן, זה לא משנה 'מה' החיילים שלי יעשו, אלא 'איך' יעשו זאת. והאופן שבו אני רוצה שיעשו זאת, יהיה 'כיף'. אחרי הכל, למי מגיע אם לא להם?" אמר מתיליאד.
"סלח לי אדוני התת גנרל, אבל לבקש לסגור את הלובי עבור החייל-"
"רק את החצי השמאלי."
"רק את החצי השמאלי של הלובי, עבור החיילים למען פעילות מיוחדת שטבעה, משכה ותכליתה אינם מוגדרים-"
"זה שאתה לא מבין אותם לא אומר שהם לא מובנים לי."
פקיד הקבלה בהה במתיליאד פעור פה לרגע. "כמובן, אדוני התת גנרל. לסגור למען פעילות שלגבי טבעה משכה ותכליתה הנהלת המלון לא תודרכה-"
"האם זה בגלל השיער?" מתיליאד התעצבן.
"סלח לי, אדוני התת גנרל?"
"האם זה בגלל צבע השיער? האם אף פעם לא ראית תת גנרל בלונדיני? האם השיער הארוך נראה לך לא מצ'ואיסטי מספיק בשביל תת גנרל ולכן אתה מזלזל בי? האם השיער הבלונדיני גורם לך לחשוד שאני מרגל?"אמר מתיליאד בטונים רמים, שמשכו כמה מבטים בלובי לשיחה שלהם.
פקיד הקבלה הציץ בחשש באנשים בלובי כדי לראות כמה תשומת לב משכו הטונים הרמים, ואז אמר בקול חלש: "אני לא יודע איך לענות לזה."
"אז תקרא בבקשה למישהו יותר חכם ממך. יש לי עוד מאסרים לעשות הלילה, ובהחלט אין לי זמן ללמד פקידים איך אמורים להתמודד עם תת גנרל."
"כן אדוני."
פקיד הקבלה הסתובב והרים שפופרת, ודיבר בקול חלש עם מישהו בצד השני. מתיליאד גיחך ואז הזדקף, העלה הבעה בעלת חשיבות עצמית תת גנרלית והסתובב לסקור את הלובי. איזה יופי! תפאורת זכוכית ומתכת מפוארת גרמה לך לשכוח שהמלון היה בנוי בישראל, והזכירה ארכיטקטורה של היכלות מודרניים דרום אסיאתיים, וגרמה לך לתהות האם עיטורי המתכת העדינים שקישטו את קירות הזכוכית עוצבו ביד אדם או שמא נתלשו מקשקשיו של דרקון. הלובי היה בנוי בשלושה מפלסים, שדילגו כמו מדרגות, התחתון היה ארוך והתחבר אל בריכת מים קוצפים להנאת האורחים שגלשה אל תוך שפת הים התחתון, שקרקעיתו בקרבת המלון הוארה בתאורת טורקיז גועשת לכבוד הלילה הצעיר. הרצפה הייתה בנויה אבן שנהב לבנה שנצנצנה ושיקפה את תמונת התקרה המסובכת, ונחלים ומפלים קטנים זרמו בה והפרידו בין פינות ישיבה ועישון, שולחנות אוכל, גשרונים קטנים ושולחנות ביליארד.

מתיליאד לומד לנגן:
"אני חושב שאלך לנגן קצת, בזמן שאחכה לאדם בעל מעט יותר הגיון." אמר מתיליאד, כאשר סוף המשפט היה מודגש במכוון כלפי פקיד הקבלה. על בימה קטנה במרכז המפלס העליון של הלובי, איש קטן ניגן על נבל-דוד מנגינה עברית מוכרת. "קום!" ציווה מתיליאד על הנגן. הנגן הביט בו בחשש, האצבעות שלו החליקו והוא זייף תוים. "קום! אני רוצה לנגן." האיש נעצר, הביט סביבו בחשש ולבסוף קם. מתיליאד התיישב במקומו כחכח בגרונו והכין את הידיים בתנועת "היכון!".
"אדוני, האם אתה יודע לנגן בנבל-דוד?" שאל הנגן.
"איך אתה חושב שנהייתי תת גנרל?!" שאג עליו מתיליאד.
התשובה הייתה כל כך מוזרה שהנגן לא ידע איך להגיב. במלמול רב הוא פלט: "אני מתכוון, רק קומץ אנשים יודעים לנגן על הכלי הקדוש שניגן בו דוד המלך עצמו. ולכן תהיתי, למה שאיש חשוב כמוך יטריח את עצמו שעות מייגעות ללמוד כלי כה מסובך…"
מתיליאד נשף בבוז והחל לנגן. הצלילים היו מחרידים. "מה בשם מתושלח הכלי הזה עושה?! למה הוא לא מתנהג כמו נבל?"
"אדוני, אתה בוודאי לא מתכוון לכלי ההלינסטי המתועב 'נבל'. הרי ידוע שהמלך בנימין השנים עשר הגדיר אותו כ'לא עברי'." אמר הנגן.
מתיליאד נראה מבולבל לרגע, ואז אמר: "רק בדקתי את העירנות שלך, נגן צעיר." שהיה אירוני, כי מתיליאד נראה צעיר מן הנגן. ולמעשה, הרבה יותר מדי צעיר מכדי להיות תת גנרל. "מה הידיות האלה עושות?"
"משנות את הסחרור של הצליל, אדוני." אמר הנגן.
"סחרור, הא?" אמר מתיליאד ובחן את הצליל עם ובלי הידיות. "אז בעזרת הידיות אתה שולט בטקסטורה של האקורדים."
"זה נכון, אדוני. בטקסטורה, כמו גם במקצב. שני הרכיבים ביחד מתבטאים בסחרור" אמר הנגן.
"והמיתר הזה הוא סי במול?"
"נכון. בעזרת הדבשות תוכל להוריד או להעלות חצאי טונים."
"הבנתי." אמר מתיליאד, ופרט אקורד מינורי.
"הצלחת, אדוני."
מתיליאד הביט בו בקוצר רוח ופרט אקורד נוסף. הפעם, השתמש בידיות, והעניק לאקורד מרקם של שדות עזובים הנמוגים אל תוך אל אופק עצל. ואז עוד אקורד, ששקע אל אפלה זרחנית למצולות הים התחתון המוארות בטורקיז לכבוד אורחי המלון. ואחריהם רצף עצוב מאוד של תמונות נטושות, מוכות מלחמה, בודדות להחריד. המוזיקה גמגמה ונהרסה לפרקים, בזמן שמתיליאד בחן את השילובים של ידיות ופעולות דוושה, שיצרו 'סחרורים' שונים, ותוך כדי כך התבלבל וזייף. אך כל פעם שנהרסה, חזרה לעצמה לאחר מכן, כך שעדיין הרגישה כמו רצף אחיד של תמונות שסיפרו סיפור עצוב ואיטי.
"למי שהמציא את התועבה הזאת בטח היה אף עקום כמו גרגמל. אחרת אני לא מבין איך אפשר היה להמציא כלי שדורש אצבוע כל כך עקום ולא אינטואיטיבי." התלונן תת גנרל מתיליאד.
הנגן, שנלקח לרגע למקום אחר בידי צליליה של המוזיקה המנסה להיוולד, חזר למציאות ואמר מהר: "למרות זאת, אתה תופס את העקרונות מהר באופן ממש… מבורך." המילה האחרונה נאמרה בהתפעלות כנה. ומתיליאד תהה אם הנגן רצה להגיד 'שטני', אך בלם את עצמו בזמן, והחליף את המילה ההלניסטית באחת עברית יותר.
מתיליאד נחר בבוז ואמר: "בוא נוסיף מלודיה." ודיבור קטן החל לצמוח, בתוך ים בודד מאוד. קווים בודדים של צורה. אולי חופים רחוקים, חופיו של ים החסר יבשה. אולי עננים המזכירים פנים של בני אדם, במקום בו בני אדם הודרו ממנו.
כשהמוזיקה החלה לנגן את עצמה בצעדים איטיים, מתיליאד חשב על הנגן. הבחור נראה עירני ומודע למצב שלו, ובבירור היה אינטיליגנטי ומשכיל יותר מדיי בשביל הארץ הזו. עם זאת, למרות שהבחור בבירור ידע שהוא מוקף בתהלוכה של שימפנזים וגורילות, הוא היה סבלני ושליו למדיי. לפי האופן בו דיבר כאשר הדריך את מתיליאד, נראה שהתלהבותו ממוזיקה כנה. המשמעות שהיא נותנת לו מסדרת את מקומו בחייו, עוזרת לו לקום בבוקר ולעבור דרך היום. מתיליאד תהה אם הוא מקנא בכך.
בטח היה מוזר בשביל הנגן לראות את דמות תת הגנרל המטומטם שמתיליאד שיחק מפיקה מוזיקה כזו. מתיליאד קיווה באיזשהו מקום שהמוזיקה שהוא מנגן היא לטעמו של הנגן. "איזה מוזיקה אתה אוהב?" שאל מתיליאד.
"כל מוזיקה עברית טובה היא לטעמי." אמר הנגן בחיוך.
"לא הזבל שמכריחים אותך לנגן פה. שאלתי איזה מוזיקה אתה אוהב. מלחינים. בוך? בורמס? רחמינוביץ'? שרלי?"
הנגן לא ענה. הצלילים המשיכו להתנגן מנבל דוד: גלים של מלח וייאוש שצמחו ללהבות של אש, בשעה שהשמש נבלעה בפי הגהנום.
מתיליאד ניפח את חזו ואמר בקול תת גנרלי: "כל מוזיקה עברית היא מוזיקה טובה, וכל מוזיקה טובה היא מוזיקה עברית." וחיוך נפוח על פניו. רק שפתאום החיוך נפל. ארשת הפנים של התת גנרל הנפוח נשמטה מפניו של מתיליאד, ומה שנשאר היה רק גבר צעיר ועצוב.
"מילים כדורבנות, אדוני." אמר הנגן. מתיליאד תהה האם העריך את הנגן לא נכון. עיניו שוטטו בלי עניין על היושבים בלובי עד שפגשו בעיניים של אישה, שמיד נסוגו. והאישה סובבה את ראשה ככה שכיסוי הראש יסתיר את כל פניה עבור אלו המסתכלים מהכיוון בו ישב מתיליאד מול הנבל. אך למרות שהרגע היה הרף עין, מתיליאד נהיה כמו חתול מסוקרן שלא יודע אם הוא רוצה עוד או רוצה לברוח. החזה של מתיליאד מיד הסתחרר. אם היה משהו שיכול לעורר נפשו של גבר מתרדמת עמוקה. מתיליאד גיחך. גברים הם חיה מגוחכת. כמה שטחית, פרימיטיבית ועיוורת היא התשוקה של החיות מן הסוג השפל והמגוחך הזה. הוא הציץ בפקיד הקבלה, שברגע ששם לב שמתיליאד מביט בו, הביט לכיוון אחר והעמיד פנים שהוא עסוק. מתיליאד פרט על נבל דוד עוד כמה דקות. האש באצבעות שלו לקחה את המוזיקה פתאום למחוזות מלודרמטיים, אל תוך עליות מתנגשות אחת בשנייה של התעלות תיאטרלית. הוא קטע את המוזיקה בבת אחת באקורד צורם.
"התחיל לשעמם לי." הוא אמר לנגן וקם, כשחיוך לא 'שטני', אלא 'מבורך' על פניו.