שובה של איימי – (פרק 1)

אני פוקחת את עיני. תופסת את ראשי חזק בין שתי ידי ומנסה להתעמת עם הכאב הבלתי פוסק שמורגש בכל הגולגולת של ראשי. לרגע מסוים אני לא רואה דבר מלבד חושך, והפחד שהתעוורתי החל לחלחל לתוך נשמתי ולגרום לי עקצוץ חזק של פחד בליבי. אבל אחרי כמה שניות אני מתחילה לראות צללים ומתחילה להבין איפה אני נמצאת.
אני נוגעת באדמה החולית, נעקצת באמצעות על ידי משהו קוצני. לאט ובעדינות אני קמה על רגלי, נוגעת שוב בראשי. דמעות של ייאוש מתחילות לנזול מעיני.
אני מתקדמת כמה צעדים קדימה, מביטה עם ראשי למעלה ומצליחה לראות את הירח והכוכבים. הענפים והעלים מסתירים אותם, הם גורמים לחושך להיות אפלולי יותר וקודר יותר.
אני מתקדמת לפי צלילי הרעשים. לרגע הם נשמעים לי צלילים מאוד מוכרים ויחד עם זאת אני מתקשה לזהות מאיפה הם. ואז לרגע אני נעצרת במקומי, תופסת את ראשי שוב ומבינה שאיני זוכרת כמעט דבר. אני מתיישבת על הרצפה ומתחילה לנער את גופי. מי אני? מה אני? איפה אני? מה קורה לי?
איימי… איימי שפקס… זה השם שלי. זה הדבר היחיד שאני זוכרת כרגע. אני מנסה להתאמץ שוב ולהיזכר בעוד שמות, ורק שמה של נטליה שפקס, אמא שלי עולה לי.
אני קמה על רגלי בשנית, והפעם אני מתחילה לרוץ לכיוון הרעשים. אני מכירה את הרעשים האלו ואני יודעת מה הם, אני רוצה לגלות אותם – אם הראה את מקור הרעש אולי אתחיל להיזכר בדברים נוספים.
אני מתפרצת לכביש מלא תאורה, עיני נכאבות לגילוי האור המרובה הזה. כאילו הייתי תקופה ארוכה בתוך צינוק חשוך. ואני רואה את המכוניות נוסעות על הכביש, ואני נזכרת ברעש הזה – רעש של מכוניות, רעש של תחבורה. בתוכי אני יודעת שהרבה זמן לא שמעתי את זה.
מימני ומשמאלי יש עצים, חולות ושיחים. ובאמצע אני נמצא בכביש גדול וארוך. אני מבחינה במכונית נוספת שמצפצפת לי כשהיא רואה אותי מרחוק מכיוון שאני נעמדת על הכביש, היא דוהרת קדימה במהירות. אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו, אני יודעת שאני צריכה עזרה.
מרחוק אני מבחינה באורות נוספים של מכונית שמתקדמת, אני מתחילה לרוץ לעבר המכונית ומנופפת בידי.
"עזרו לי, בבקשה" אני זועקת לעברה. המכונית פוגעת בי, אני מתגלגלת על הכביש. מרגישה את הכאב. דם נוזל מפי. אני עדיין בהכרה, אני מרגישה שהמכה היא מכה יבשה, אבל הכאב הוא חד. המכונית שפגעה בי ממשיכה לנסוע ומגבירה את המהירות, פורחת מהפשע שהיא עשתה עכשיו. למרות שאני יודעת שאני האשמה, אני זאת שהתפרצה לכביש – אני רק מבקשת עזרה.
רעש של מכונית נעצרת. דלת נפתחת. אני שומעת משהו רץ לעברי ומביט בי.
"את בסדר? את בסדר?" קולה של אישה נשמעת.
"עזרי לי" אני אומרת לה כשאני שוכבת על הכביש וידי נוגעת בשפתי המדממות מהמכה.
האישה מפשיטה מעליה מעיל עור גדול שהיא לובשת ומושיטה לי, "תלבשי את זה" היא אומרת לי כשהיא עוזרת לי בעדינות לקום שוב על רגלי.
אני מביטה במעיל ואז מביטה בגופי, ולראשונה אני מבינה שאני ערומה לחלוטין. אני מתחילה להתנשף בפחד וידי רועדות, האישה תופסת אותי בידיה ומביטה בי בעיני.
"מי את? מה קרה לך?" היא שואלת.
"אני איימי שפקס… אני איימי שפקס… אני איימי שפקס" אני אומרת לה בלי הפסקה.
האישה מלבישה אותי במעיל ומכסה את גופי, היא לוקחת אותי לתוך האוטו שלה ומכניסה אותי לשבת במושב הקדמי שלה, היא משעינה את המושב לאחור ואומרת לי לנוח.
אני מתחילה להרגיש את הרכב שלה זז, והתחושה הזאת גורמת לי לתחושה נעימה. כי אני יודעת שכל עוד אני נמצאת במקום שלוקח אותי מאיפה שאני נמצאת המצב שלי לא יכול להיות גרוע יותר.
"איימי אני לוקחת אותך לבית חולים" אמרה האישה, "את רזה, מדממת, ערומה לחלוטין. את רוצה שאתקשר לאמא שלך? לקרוב משפחה אחר שלך ולעדכן אותך שאת כאן?"
אני מסובבת את ראשי ומביטה לראשונה בעיניה של האישה שעוזרת לי. אני רואה אישה שנראית בערך בסביבות גיל השלושים לחייה, שיערה אדמדם ועיניה בהירות בצבע טורקיז. היא שמשמנה וליד המושב שלה יש כוס גדולה של מקדולנדס. ולרגע אני מרגישה אושר כשאני זוכרת מה זה מקדולנדס.
"נטליה שפקס" אני אומרת לה, "נטליה שפקס, אמא שלי"
"יש לך את הטלפון שלה?"
"לא"
"איך אפשר להשיג אותה?"
"נטליה שפקס" אני אומרת לה שוב, "נטליה שפקס"
האישה נראתה לחוצה לרגע מהיותי חוזרת על הדברים, "יקרתי, הבנתי שקוראים לאמא שלך נטליה שפקס, אבל איך אני יכולה לאתר אותה? יש לך טלפון? כתובת? כל דבר אחר?"
"נטליה שפקס" אני אומרת לה שוב ומתחילה לבכות באוטו, "אני רוצה את אמא שלי"
——–
אני מתעוררת לצלילי צפצופים. אני פוקחת את עיניה ואני מוצאת את עצמי מחוברת למיטה. בידי נמצאים כמה מחטים שמחוברים לשק נוזלים, שאני בטוחה שידעתי בעבר את שמו. הנוזלים מטפטפים לתוך הגוף שלי. ואני מתחילה להבין שאני נמצאת בבית חולים.
דלת החדר שבו אני נמצאת נפתחה, ואחות מבוגרת בעלת שיער אפור נכנסת ומביטה בי.
"שלום לך, אני קטלין האחות הראשית של המחלקה. הגעת אלינו מחוסרת נוזלים, רזה מאוד וללא זהות בכלל" אומרת האחות, "אני לא רוצה להכביד עליך עכשיו, אז אני מצפה שתשני עוד קצת וכשתעוררי נשמח לדבר איתך. למזלך מלבד יובש וחוסר משקל הבדיקות הראו שמצבך תקין מאוד, אז את יכולה להיות רגועה".
אני הבטתי בה ולא ידעתי מה אפשר לענות לה. לרגע אחד הגוף שלי הרגיש פחד מסוים שאני מתקשה לתאר אותו.
את רוב השעות הקרובות העברתי בשינה, כשעיני נפקחו נתנו לי לאכול אורז ושניצל, למרות ששמעתי במסדרון את אחד החולים מתלונן על האוכל שמגישים כאן, אני טרפתי את האוכל עד הפירור האחרון. האחות ריחמה עלי מאוד והגניבה לי מנה נוספת.
אני לא יודעת כמה זמן אני נמצאת כבר בבית החולים כאן, אבל מהחלונות ניתן להבחין שהשקיעה מתחילה להיות. ככה שאני מאמינה שמאז שפקחתי את עיני ביער עבר כמעט יממה שלמה.
דלת החדר שלי נפתחת, שוטר במדים מתקדם לעברי. אני מביטה בו והוא מחייך אלי, אני לא יודעת למה אבל כשאני מביטה בשוטר אני מחזירה אליו חיוך בחזרה.
הוא לוקח את הכיסא ומתיישב. אני מביטה בעיניו הכחולות ובשיערו החום והארוך. אני מביטה במדים ובתגים שנמצאים עליו ובוחנת כל חלק שבו. משהו בשוטר מסקרן אותי. כאילו בתוכי ציפיתי לראות אותו ממזמן מולי.
"שלום, אני מקווה שהצלחת להתאושש. הבנתי מקייט שהיית מאוד נסערת" הוא אומר לי.
"קייט?" אני שואלת.
"קייט זאת האישה שהביאה אותך לבית חולים, היא מצאה אותך במצב מאוד קשה שוכבת על הכביש. את זוכרת מה קרה לך?" הוא שואל אותי.
"אני התעוררתי, הראש כאב לי מאוד" אני אומרת ומביטה בשוטר שמתחיל לכתוב את מה שאני כותבת, "אני רק זוכרת שהלכתי לכיוון הרעש ששמעתי. שמכונית פגעה בי, ואז הבחורה עם השיער האדום הגיעה ועזרה לי."
"מי זה אלכס?" הוא שאל אותי.
"אני לא יודעת" אני אומרת ומביטה בו כאילו הוא ציפה לשמוע תשובה אחרת לחלוטין.
"למה קראת את שמו שישנת?" הוא שואל, "כשישנת לא הפסקת ללחוש את השם של אלכס"
"אני לא זוכרת כלום" אני מביטה בו, "אני לא יודעת כלום, משהו לא בסדר בי אני מרגישה את זה."
"למה אמרת שקוראים לך איימי שפקס? למה אמרת שקוראים לאמא שלך נטליה?" השוטר שואל אותי ונועץ את מבטו לתוך עיני, כאילו הוא מצפה לתשובה לא הגיונית ממני. כאילו אני מטורפת.
"כי אלו הדברים היחידים שאני זוכרת" הוא אומר לי, "אני זוכרת שקוראים לי איימי, אני זוכרת שלאמא שלי קוראים נטליה, אבל אני לא זוכרת איך היא נראית. אני לא זוכרת כלום. מה קרה לי?"
השוטר מניח את הדפים שלו על ברכיו, העט שהוא כתב מונח גם על רגליו אבל מתגלגל ונופל על האדמה. אבל השוטר לא ממהר להרים אותו והוא מביט בי.
"איימי שפקס היא ילדה שנעלמה לפני עשר שנים כשהייתה רק בת עשר" אומר השוטר ומביט בי, "את בטוחה שאת חושבת שקוראים לך איימי שפקס?"
אני מביטה בו בפחד מהדברים שהוא אומר, "זאת אני".